עזרה דחוףף תכנסו
כתבתי סיפור על השואה על סמך ראיון ואני צריכה ביקורת עליו בבקשה תקראו ותגידו מה אתן חושבות עליו♥ הוא טיפה ארוך.. כל מה שבין ~ ~ זה זכרונות
———————————————————————————————————————–
מאז אותו יום בו הכל נגמר, היום המאושר בחיי קרה, היום שיצאנו מעבדות לחירות, היום שחיי השתנו עוד הפעם.. מאז, כל יום, זכרונות מזעזעים רצים בראשי. כל לילה, חלומות מלאים אימה מתעוררים לתחייה.
המשפט "לזכור ואף פעם לא לשכוח" מהדהד בראש ללא הפסקה. איך אפשר לשכוח את מה שזוכרים, את מה שחווים? כלומר אם נזכור לעולם לא נשכח..
השעה הייתה 00:00 כשהתעוררתי משנתי בבהלה "בלה תביאי לי כוס מים" קראתי לעוזרת וניגבתי את טיפות הזיעה מהמצח.
~
עוד פעם הנאצים סוגרים עלינו, צועקים, מכנים בשמות גנאי "יהודונים רשעים" הקול של אותו ילד חודר שוב ללבי ומשאיר צלקת נוספת.
~
"משה, הכל נגמר! זה קרה בעבר ולא יחזור על עצמו. אני מבטיחה לך" בלה אומרת ומעירה אותי למציאות "אני יודע" אני עונה וחוזר לישון. כל לילה אותו דבר, כל לילה אותו משפט. אומנם הכל קרה אך הצלקות כל כך כואבות, הזכרונות כל כך קשים והפחד לא ניתן לתיאור.
"אני מבטיחה לך" שלושת המילים האחרונות של בלה נחרטות בליבי ונותנות לי שקט ושלווה להמשך הלילה. וכך, כל פעם מחדש.
~
רעש מסילת הברזל נשמע למרחקים, הצעדים הרועשים של המגפיים הכבדות והשחרות של הגרמנים זוהו בכל מקום, שיירות של גרמנים נראו למרחקים בעת בואם לקחת אותנו, את היהודים, את החפים מפשע.. לקחת לגטאות.
ילד ילד, הורה הורה, ומשפחה משפחה הולכים, הולכים ולא חוזרים. "הופכים למלאכים, עוברים לעולם טוב יותר" אלי אמר כשנשמעו יריות מהמחנה "אני גם רוצה להיות מלאך" הייתי אומר בכאב "אני רוצה להיות איתם, עם כולם" אני מבשר לו בפעם השניה היום.
"נמאס לי כבר" הייתי בוכה לו כל לילה "אני לא מסוגל יותר! תהרוג אותי בבקשה" הייתי מתחנן אליו. והוא? היה יושב ומקשיב לי. כמו ילד קטן שלא מוצא את אימו בסופר הייתי בוכה , ילד גדול שאיבד כל תקווה ואמונה.
~
בוקר יום השואה החל, היום שבו כולם מתאחדים וזוכרים. אני לא צריך את היום המיוחד הזה, אני חווה אותו כל יום, כל השנה, כל חיי מאז השיחרור. מתעורר ונזכר, היום לפני 71 שנים התעוררתי בין כל החציר עם עוד כמה מאות אסירים. אני מודה לאלוקים כל בוקר על קומי, מודה על חיי.
~
קולות הצפירה נשמעו ברחבי המחנה "קומו מטונפים! קומו!" צעק החייל הגרמני בקולי קולות בצריף שלנו. קמנו כולנו מוקדם מהרגיל והתכוננו למסדר. "רק עוד קצת" הייתי ממלמל לעצמי "רק עוד קצת"…
חולקנו לשתי קבוצות, כנראה שתפילותיי נשמעו בשמיים כי חברי הטוב שהיה לצידי עד היום וגם היום הוא ממשיך להיות לצידי, האדם היחיד שנשאר לי, אלי שלי.
אולי בכל זאת אמונה קטנה נשארה איפשהו שם, במעמקי הלב.
הקולות המוכרים נשמעו, הרכבת מגיעה ואיתה סחורה חדשה "מסכנים הם לא יודעים מה הולך לקרות להם" לחשתי לחברי ומייד קיבלתי סטירה מהשומר הגרמני שעמד לצידי "שקט" הוא התקפוף לעברי עד שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו "אני מצטער אדוני" אמרתי בלי להרים את עיניי "אתה צריך" הוא ענה והלך משם.
טעיתי, טעיתי ובגדול, אנחנו היינו הסחורה. כבר לא ידעתי מהו פחד, לא האמנתי שיש דבר יותר גרוע ממה שקרה לא האמנתי שיש משהו יותר כואב מזה.
~
"משה תקום יום ארוך לפניך" בלה העירה אותי ממחשבותי ועזרה לי לקום. החלטתי היום להתמודד לבד "אלך להתקלח לבד" אמרתי ולאט לאט התקדמתי למקלחת.
המים זלגו במורד גופי, המים החמימים שלא היו לנו אז בגטאות..
עוצם את עיניי ונותן למים לשתוף את הכל, את המחשבות והזכרונות, לפחות לשניות ספורות. לפתע רגלי מחליקה, שניה לא עברה ואני מרגיש את הכאב החד בגבי מהרצפה..
~
"זאת ההזדמנות שלנו" אלי חברי הטוב צעק לי ואחז ביידי חזק "זה עכשיו או אף פעם" הוא צעק. לקחתי נשימה עמוקה בפעם האחרונה, עצמתי את עיניי ונתתי לאלי למשוך אותי אל מחוץ לרכבת. הרוח פגעה בפני, האוויר הצח מילא את ריאותיי הרגשתי חופשי לרגעים ספורים עד שהאדמה הקרה נחבטה בגבי, כמו סטירה כואבת שהחזירה אותי למציאות. שכבתי שם על גבי סופג את הכאבים ונאנח, זהו זה הסוף.. הסתכלתי לשמיים מחפש סימן לגאולה.
הכאב השטלת על גופי ולא יכולתי לזוז, "הם באים!" צעק אלי והרים אותי על רגליי תוך כדי מעיר אותי. "רוץ כבר!" הוא פקד עליי כשראה שאני לא מתכוון לזוז ממקומי. הסתובבתי לרגע וראיתי חייל גרמני רץ לכיוון שלנו "עוד פעם אחת תסבול בשביל שנינו" אלי התחנן הפעם בפני "אני מקווה שזה לטובה" הסכתלתי לשמים " שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" צעקתי והתחלתי לרוץ משיג את אלי.
~
עד היום אני אסיר תודה לאלי שלא עזב אותי, לא נתן לי למות שם, לא נתן לגרמני לתפוס אותי.
"הוא יהיה בסדר?" שמעתי את קולה הדואג של בלה, ניסיתי לפקוח את עיניי, ראיתי במעורפל את בלה עומדת ליידי בוכה, בוכה ללא הפסקה. בכאב רב שמתי את ידי על ידה "אני אהיה בסדר" אמרתי ללא קול.
האחות החלה לבדוק אותי והעייפות גברה עלי, עצמתי את עיניי ושקעתי לשינה.
~
"אתה הילד החדש במחנה נכון?" שאלה אותי האחות הנחמדה "כן" אמרתי סובל מכאבים "אתן לך שבוע מנוחה" היא חייכה אלי חיוך מתוק והובילה אותי אל חדר החולים "אני מודה לך, שתבורכי" כל מה שהצלחתי לומר לה. זה המחנה השלישי אליו הועברתי כבר חשבתי זה הסוף אבל הוצלחתי! שבוע של אוכל משובח יחסית, העלתי כמה קילוגרמים ואגרתי כוחות. בעת היציאה מחדר החולים האחות ייעצה לי לגבי הכינים שלי ונתנה לי ללכת לדרכי.
מהר מאוד מצאתי את אלי והבאתי לו את האוכל שהצלחתי לגנוב, היה לי טוב לראות אותו אוכל בכזאת שמחה ורצון שפשוט ישבתי מולו והתבוננתי בו.
~
"בוקר טוב אדוני" האחות ברכה אותי עם חיוך רחב כשהתעוררתי בחדר הלבן של בית החולים "מתי אני ישוחרר?" לא אהבתי בתי חולים למרות שרבים מהם הצילו את חיי פעמים רבות אך הם גם הרגו את חברי הטוב "אני מאמינה שעוד כמה ימים" היא אמרה ויצאה מהחדר.
לפתע נשמעו דפיקות על הדלת ושלוש נערות נכנסו עם פרחים ועוגה "תרגיש טוב משה" הן אמרו בקול אחד והתיישבו לצד המיטה, ההרגשה הטובה שלא שכחו אותך, ההרגשה הכי נפלאה שיכולה להיות.
"אוקי איפה עצרתי בנות?" שאלתי לאחר שנגמרו נושאים לשיחה ונזכרתי שאני צריך להמשיך לספר את סיפור חיי "אני חושבת שעצרנו באביב" הברונטית אמרה ועינייה נצצו. כיף לדעת שלאנשים אכפת והם לא עושים זאת בכפייה. "אוקיי אז ככה.."
~
האביב הגיעה אבל לא הרגישו זאת במחנות, הכל היה מעורפל ואפור, שכחנו מהי שמחה והעצב שרר באוויר.
נעמדנו טורים ארוכים מחכים לאוכל שמגיע לנו כמו כל יום. אבל היום, שונה מהרגיל, קיבלנו פרסות לחם שלמות והתבקשנו לקחת את הדברים שלנו ולהתכונן להליכה, לא שהיה לנו מה לקחת..
ההליכה החלה, יחפים וחסרי בגדים כמעט הלכנו וסביבנו חיילים גרמנים רבים לבושים היטב.
ברקע נשמעו יריות רבות "עוד מלאכים הולכים למקומם" לחש לי אלי לאחר שראה את דאגותיי . הסתכלתי על החיילים הגרמנים מחפש מהיכן הגיעו היריות. אולם, במקום למצוא את מקור היריות ראיתי בעיניו של החייל שהלך לצידי פחד, היה אפשר להרגיש את הלחץ בגופו ולראות על הבעות פניו שמשהו לא בסדר..
"אדוני הכל בסדר?" שאלתי בגרמנית את החייל, הוא הוריד את מבטו אלי והציא את הרובה. אסור היה לנו לדבר עם החיילים אבל באותו רגע זה נפלט. "הוו אלוהיי אני כל כך קרוב אליך, נפגש רק בעוד כמה רגעים" אמרתי בליבי והרגשתי את הרובה מכוון לראשי. שניה לפני שהכדור נפלט, שניה לפני שהפכתי למלאך, למה שחלמ תי מאז שהגעתי למחנה, חייל כהה עור נעמד לצד הגמרני וירה בראשו. הייתי אסיר תודה לאותו חייל אך באותו הזמן מזועזע. "אנחנו האמריקאים, אל תפחדו" צעק בקול החייל הכהה עור כשכל המבטים הופנו לעברנו.
"אנחנו משוחררים" קראתי בשמחה בכוחות האחרונים שנשארו בי ודמעות אושר הציפו אותי וכך גם את השאר. יום הגאולה הגיע, היום שחיכיתי לו במשך זמן רב כל כך.
~
"זמן הביקורים נגמר" האחות נכנסה פעם נוספת סידרה את מיטתי והובילה את הבנות ליציאה. מכבה את האור וסוגרת אחריה את הדלת.
ומאז, מאז השחרור, כל הלילה אני עוצם את עיניי ומודה לאלוקים..
תגובות (1)
זה מהממם !! אהבתי את זה !