מעמד חברתי- פרק 14

-בר-:
'גבר, איפה אתה?' שלחתי הודעה לעומר בהפסקה. ישבתי עם הילה אבל הייתי מודאג כי לא ראיתי אותו במשך כל היום. גם היום בבוקר הוא היה נראה די רוח, היה נראה שהוא לא מאופס על החיים שלו. לא הבנתי מה עובר עליו. הוא בקושי דיבר ובקושי אכל. הפעם האחרונה שראיתי אותו ככה הייתה כשאמא שלו הייתה בבית חולים ועברה ניתוח ברגל והוא נלחץ מזה נורא. המשפחה של עומר היא נורא אחת בתוך השנייה, וכולם נורא קשורים בה. הייתי מקנא בהם הרבה על הטיולים המשפחתיים, על המשפחתיות בחגים, אף פעם אי אפשר להצליח לקבוע איתו כשזה חג משפחתי, אבל לו זה אף פעם לא הפריע. הוא לא סבל מזה, הוא לא הרגיש שמונעים ממנו דברים אחרים, כי זה נתן לו לפגוש את המשפחה שהוא כל כך אוהב. אני לגמרי חושב שהוא הילד הכי טוב שיש לנו בחבורה, שהכי מכבד את המקום שממנו הוא בא, שתמיד הכי ידאג לבית שלו ולחברים שלו.
'בבית, תמר חולה, אני מטפל בה. הכל בסדר איתך? סליחה שהלכתי בלי להגיד' הוא שאל. לא תמצאו אותו לא מתעניין מה שלום החברים הכי טובים שלו. חייכתי לעצמי וכתבתי לו שהכל טוב, שסתם הייתי מודאג לגביו. הילה בדיוק התחילה לדבר איתי על יציאה משותפת שהיא רוצה לארגן, לי ולעוד חברה טובה שלה שהיא רוצה שאכיר. שמחתי מזה, זה אומר שהיא באמת מרגישה שקורה משהו רציני בינינו אם היא רוצה להכיר לי חברים שלה שאני לא מכיר. ביקשתי ממנה לספר על האנשים שאני עומד לפגוש והיא אמרה שזו אחת החברות היותר טובות שלה שלא הלכה איתה יחד לאותו בית ספר. היא צחקה ואמרה שהקשר ביניהן בשנים האחרונות נהיה מאוד טוב, ושהיא התחילה לצאת עם מישהו ומרגישה שזה עובד טוב וצריכה לראות קצת איך הוא כשהוא יחד איתה ובחברה עם אנשים. אמרתי לה שאין לי שום בעיה, שיכול להיות ממש נחמד, והיא אמרה שזה מחר בערב. צחקתי ונישקתי לשפתיה ואמרתי שאני מוכן לכל פגישה שהיא רוצה כל עוד אני אהיה איתה עוד קצת. היא צחקה וליטפה את הלחי שלי ואמרה שהיא שמחה מכל מה שקורה בינינו. נישקתי לקודקוד ראשה ואמרתי לה שגם אני מאושר, שאני באמת מרגיש טוב עם כל מה שקורה בינינו.
ערב למחרת הייתי לבוש בחולצת טריקו יפה וחיכיתי שהילה תגיע אליי, היא אמרה לי שזה קרוב לאיפה שאני גר ושאפשר ללכת ברגל כך שלא צריך את האוטו בכלל. היא הגיעה לבושה בג'ינס מחויט וחולצה מדהימה, היא נראתה כל כך יפה. ככל שעובר הזמן אני באמת מרגיש שאני מתאהב בה, פנימית וחיצונית, מרגיש שאני יכול לשכוח מכל הבנות האחרות ולהתרכז רק בה. היא מזכירה לי את החברה הקודמת שלי מבחינת מה שהרגשתי כשהיינו בהתחלה של מה שקרה בינינו, כי אני זוכר את ההתרגשות שלי בתחילת הקשר הקודם. התחלנו לצעוד ברחוב עד מסעדה קרובה, לא ישבתי בה אף פעם, לא אהבתי לשבת במסעדות ליד הבית, זה היה נראה לי שזה יוציא את כל הכיף ממסעדה, שכל מה שמעניין זה למצוא אותה תקועה במקום חדש שאתה לא מכיר. אם כבר אני ליד הבית אז אני אוכל בבית, בשביל מה להוציא סתם כסף? אבל בשביל הילה זה חשוב.
"אהלן, בר." חייכתי ולחצתי את ידו של הבן שעמד מולי. הוא חייך, הציג את שמו ולחץ גם לי את ידו. התיישבתי ליד הילה בשולחן לארבעה, לא לפני שאמרתי שלום לחברה שלה שהציגה את עצמה בשם נטע. היא הייתה נראית מתוקה. התיישבנו והתחלנו לדבר, זה זרם יותר טוב משחשבתי. הילה שמרה על איפוק, וגם אני, ולא התנהגו כמו זוג מעצבן שנמרח אחד על השנייה, בקושי נגענו אחד בשנייה, והערכתי את זה. שנאתי תמיד שבפגישות משותפות הזוגות מרגישים לנכון לעשות קוצי ומוצי מול העיניים. יש לכם את כל האחר כך בשביל לעשות את זה, פה באתם באמת בשביל לדבר וליהנות. חוץ מזה, גם האוכל היה מצוין, לא חשבתי שבמקום הזה יהיה אוכל כל כך טוב. מבחוץ הוא נראה קצת עלוב, קטן וחמים אמנם, אבל לא נראה שיצאו פה מנות שבאמת נאהב אלא שיתנו מנות לא מעניינות בכלל, כאלה שמותאמות כמו לתפריט במסעדה של ילדים. זה היה אוכל ביתי וחם, אני חייב לקחת את המשפחה שלי לפה.
"הכל בסדר?" שאלתי את הילה כשראיתי שהיא מסתכלת על משהו בטלפון בפרצוף מוזר.
"אני חושבת.." היא אמרה חוששת, "קיבלתי סמס לא מובן מאמא שלי."
"מה היא אומרת?" שאלתי.
"שנייה, אני אתקשר אליה. זה בסדר?" היא חייכה. הרגעתי אותה ואמרתי שזה בסדר גמור, ונשארתי לשבת לבד מול שני הנחמדים. שאלתי אותם איפה הם לומדים, והם סיפרו לי על שני בתי ספר די קרובים בחלק אחד של העיר, הם כנראה גרים בסביבה. שאלתי אותם אם אפשר לדעת איך הם נפגשו, כי זה עניין אותי במשך כל הערב, והבן צחק וסיפר את הסיפור ההזוי שלהם, על חבר משותף ונפנוף מהאוטובוס. צחקתי, האווירה הייתה כל כך קלילה שהיא אפילו הפתיעה אותי. הם גם שאלו אותי קצת על מה שקרה ביני לבין הילה, וסיפרתי להם שיש לה המון אומץ לבוא אליי ולהגיד לה את מה שהיא מרגישה. לא היה נראה שהמידע הזה חדש לנטע, היא כנראה שמעה על זה מהילה כבר לפני הפגישה של שנינו.
"אני מצטערת," היא נכנסה קצת המומה, "אני חייבת לחזור הביתה, לא בדיוק הבנתי מה קורה שם אבל אני צריכה לחזור." היא הוציאה באטרף כסף מהארנק שלה, ואני קמתי אליה ונגעתי לרגע בכתפיה. הרגעתי אותה שהכל בסדר, וביקשתי ממנה לנשום כמה נשימות איטיות. אחר כך אמרתי לה שנעבור אצלי בבית ואני אסיע אותה עד לבית שלה שאני יודע שרחוק יותר מהבית שלי. היא הנהנה אליי מפוחדת ואמרה שהיא מצטערת שהיא בכזה אטרף אבל שגם אמא שלה בטלפון הייתה נשמעת קצת בהיסטריה. זה לא נשמע טוב. כולנו ניסינו להרגיע אותה קצת, ולהבליח צחוק בפניה, נטע קמה אליה ונתנה לה חיבוק חזק ואחריו הילה הוציאה מהתיק שלה שטר של חמישים שקל. מיד הוצאתי מכיס הג'ינס שטר של מאה שקל ונתתי בידיה של נטע.
"קחי, זה על שנינו. ממש תודה על ערב מקסים, אני אדאג שהיא תחזור קצת יותר מאוספת הביתה." חייכתי לשניהם. הם צחקו אליי, הבן נתן לי כיף חזק ואמרתי לו שממש שמחתי להכיר, והתקדמנו ליציאה מהמסעדה. התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי, ובדרך ניסיתי לשכנע אותה לעבור אצלי רגע להירגע, לשתות מים ולנשום. היא אמרה שהיא ממש שמעה בקול של אמא שלה את הלחץ ושהיא לא רצתה לספר לה משהו בטלפון, וכל מה שאני חשבתי זה שהכי קיצוני זה שלמישהו היה התקף לב עם הלחץ הזה, ושאני ממש לא מאחל לזה שזה יקרה.
"היא נשמעה לך לחוצה ועצובה?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת, היא נשמעה לא בטוחה ומהורהרת כולה.." היא נאנחה. עצרתי רגע, תפסתי בידיה, הצמדתי אותה אליי ונישקתי לשפתיה, כמה שיותר חזק, כדי שתירגע. חוץ מזה שהתגעגעתי לשפתיים שלה במשך כל הערב הזה.
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך…" היא נאנחה בחיוך. נישקתי את מצחה והתקדמנו לכיוון האוטו.
אחרי שהעליתי אותה לביתה, ובדרך כל הנסיעה ניסיתי להרגיע אותה שהכל יהיה בסדר, חזרתי בהליכה הרבה יותר איטית לרכב. דאגתי לה, פחדתי ממה שהיא עומדת לשמוע בבית. היה נשמע שמינימום מישהו נפטר, שכל המשפחה בהיסטריה וצריכה לבשר לה חדשות מטורפות. זו הייתה הסיבה היחידה שיכולתי לחשוב עליה לאור כל מה שהיא הפגינה כלפי חוץ. התכוונתי לתת לה את הלילה לנשום ולדבר איתה על זה למחרת.
"אופס, סליחה," שמעתי קול כששמתי לב שהתנגשתי בכתף של מישהו.
"לא, אני מצטער, לא שמתי ל.." אמרתי וקפאתי. הסכתלתי עליה, מכף רגל ועד ראש, וחייכתי לעצמי חיוך קטן. היא צחקה צחוק קטן וחייכה בהבנה.
"שיהיה לך ערב מקסים בר." היא אמרה בחיוך.
"גם לך נועה." אמרתי בחיוך והתקדמתי לכיוון הרכב.