סיפור אהבה בלתי צפוי-12

הטייסים הצעירים עלו למטוסיהם והמריאו אל השמיים.
בעוד אני ועינבל,חברתי יושבות בבית,כשלפתע שמענו קול אדיר של מטוסים שחלפו מעילנו.
נדמה היה כי קרעו את השמיים.הרעש היה אדיר ומחריש אוזניים.
שתינו הינו כה גאות בהם.
במשך יום שלם,אפילו בלימודים,הייתי עסוקה בלחשוב על דניאל.הטייס האמיץ שלי.
כל כך פחדתי שיקרה לו משהו,שם למעלה.חששתי לחייו.
כשמאוחר יותר,כשחזרתי הביתה,ענבל קיבלה אותי בבהלה.
"משהו קרה.."אמרה לי,כשהיא צופה בתוכנית שלה בטלויזיה,וכתובית של:מיד מבזק מיוחד",מרצדת למטה.
"היה פיגוע?"נבהלתי,מתיישבת.
"לא יודעת.תייכף יהיו החדשות של 2:00."אמרה עינבל,כששתינו לחוצות.
כשלפתע החל מבזק חדשות מיוחד בערוץ 2.
"אני פותחים מבזק זה בכדי להודיע על נפילת מטוסם של שניים מטייסינו."פתחה הקריינית.
"אוי לא.."אמרתי.."יש לי הרגשה רעה בקשר לזה…"
כשלפתע צילצל הטלפון בבית.
"הלו?"ענתה ענבל.
"אפשר לדבר עם מאיה?"נשמע קול מצידו השני של הקו.
"מאיה!!"היא קראה,מגישה לי את הטלפון האלחוטי.
"מי זה?"שאלתי את ענבל.היא לא ידעה.
"מאיה?"פנה אלי קול של גבר מבוגר.
"כן?..מי מדבר..?"שאלתי..
"סא"ל אודי קופל,מפקדו של דניאל.."פנה אליי.
"קרה משהו לדניאל?? למה אתם מתקשרים אליי?"שאלתי.
"הוא רשם אותך כאיש הקשר שלו."הודיע לי מפקדו.
"מה שלומו?..הוא..הוא..בסדר?"רעדתי לפתע.
"לצערי,מטוסו של דניאל יורט.הוא לא נהרג,אבל הוא נפצע פציעות אנושות."סיפר לי מפקדו של דניאל,"כבר הודענו למשפחה שלו."
"איפו הוא?"שאלתי,רועדת כולי..
"במחלקת הטראומה של תל השומר.."סיפר לי,כשמבלי לחשוב פעמיים,שלפתי את המפתחות של האוטו שלי ונסעתי לבית החולים.האידיוט שמאחורי צפר ועקף אותי.כל כך רציתי להגיע כבר.
הגעתי לבית החולים הכי מהר שיכולתי.
בחדר ההמתנה,ישבו כל בני משפחתו של דניאל,שהוכנס לניתוח דחוף.
"מה שלומו?"שאלתי את אחד הרופאים שסירב לדבר איתי על מצבו ורק הביט בגיליון הרפואי שלו.
אימו של דניאל ישבה כשלצידה בעלה,אביו של דניאל,אחיו ואחיותיו שחיבקו אותה.
מהמבט שעל פניהם הבנתי,שמצבו לא טוב.
בחור צעיר,במדי חייל האויר ניגש אליי.
"את מאיה?"הוא פנה אליי.
"כן.מי אתה?"שאלתי,מביטה בו.
"אני אופיר.דן חברי לטייסת."הציג את עצמו.
"מה שלומו ,אופיר?..ולמה הם לא מספרים לי מה מצבו?"שאלתי.
"הם עדיין אינם יודעים מה איתו."ענה לי אופיר.
"אני מקווה שהוא יהיה בסדר.."אמרתי,כשדמעות זולגות מעיניי.
"קשה עדיין לדעת…"הוא נאנח.
כשעה ארוכה לאחר מיכן..
יצאו אלינו שני אנשי צוות..אני,אופיר ובני משפחתו של דניאל קמו אליהם.
"דניאל עבר את הניתוח בהצלחה.אך,הוא עדיין לא יצא מכלל סכנה.יש לו פציעות חמורות.הוא סובל מצלעות שבורות,חוליות שבורות בגב.תיקנו לו את הטחול שנקרע לו.לשמחתנו,אין לו פגיעה מוחית,שזו חצי נחמה."סיפר לנו הרופא.."אבל,יש לו עדיין דימומים פנימיים."
"הוא שבור לגמרי,"חשבתי לעצמי..
"הוא קורא לך.."אמר הדוקטור.
"מה?"התפלאתי.
"הוא רוצה לראות אותך.."אמר שוב הרופא..
כשלאחר מיכן נכנסתי אל החדר.
דניאל נראה נורא.
מחובר למכשירי ניטור,עירויים ומנות דם.
"מאיה.."הוא לחש את שמי בקול חלוש..
"אני כאן.."התיישבתי לידו.ידי הייתה מונחת על המיטה כשלאט לאט,ידו נאחזה חזק בידי.הבטנו זה בזו.דניאל הביט בי במין מבט רגוע,אף על פי שהוא סבל מכאבי תופת.מסיט את השיער מעל עיניי כשדמעות זולגות מעיניי.
"..אני כל כך אוהב אותך.."נאנח,כשעיניו הבהירות בורקות.