הגלילית אכלה את שעון החול המכושף

"המרקם קשה מדי, זה מרגיש כאילו אני לועסת זכוכית בפי" אמרה הגלילית בתאבון בריא.
הגלילית אכלה את שעון החול המכושף. פשוט בלעה את כולו בבת אחת.
כאילו היה סוכרייה מתוקה וטעימה.
"איזו יצורה" אמרו ילדי בית הספר.
שיערה הג'ינג'י המתולתל בהק בשמש. עיניה התכולות זהרו.
ורק יואב הרכין את מבטו בבושה קלושה.
שאר האנשים נגעלו ותעדו כל רגע ורגע של המוזרה האוכלת זכוכית כך לפתע ללא כל אזהרה.

יואב החל זורק אבנים בכדי לגרש את כל הקהל הדוחה שהקיף אותה.
זרים היו אחד אחד. השאר היו ידידים חסרי עמוד שדרה.
אף אחד פרט ליואב לא היה חבר אמיתי לגלילית המוזרה.

כאשר ראה יואב שכוח לא עוזר לו יותר מדי הוא עמד על מדרגות הכניסה אל המגרש וצעק-
"שעון החול המכושף, בואו בהמוניכם לראות את הגלילית שאכלה את שעון החול המכושף!"
מה לעזאזל עלה במוחו כשהחל לצעוק דבר זה?
הוא צעק את האמת.
צעקת האמת תאומת על ידי חוסר העניין של האנשים בדברי כזב מטופשים.
צדק הוא יואב.
האנשים החלו להתרחק. הם סלדו מהילדותיות כל-כך שגם אלה שעדיין ראו אותה לועסת, הלכו משם.

כאשר המגרש התרוקן, ישב לידה יואב.
הגלילית שאלה אותו כיצד הרחיק משם את כל האנשים.

"הכל בגלל שאכלת את שעון החול המכושף"