הולדת מאקאריה
העצים בהקו בניצנוץ עליהם, מי הסטיקס היו צחים ופחותי ערפל יותר מאי פעם והרוחות חגו סביב כל בשמחה ועליזות שמעולם לא אפיינו את עולמן; הכל פרח בשאול. הכל פרט לטרטרוס כמובן. למרבה הפלא היה זה קיץ, ופרספונה, שהנחת כל בא, הייתה מובילה לכך כי היא האחראית למראות השאול שהתה באותם הימים על פני האדמה עם אמה, דמטר.
ובכן, מדוע האדס חייך? מה גרם לעולם המתים להיראות יותר חי מאי-פעם?
הנימפה מִינְתֵ'ה ילדה בת. היו לה עיניים תכולות ובהירות שנראו כשילוב בין שמיים כחולים לקרח ושיערה היה שחור כפחם.
"חיוכה המרהיב מאיר על כל השאול", האדס החזיק את התינוקת בזרועותיו.
"כיצד תקרא לה הוד מעלתך?", שאלה אלת הכישופים, הֶקָטֶה, נאמנת האדס.
"מָאקָרִיַה, מאחר וברכה את השאול הקודר בשמחת הוולדה", ענה שליט השאול.
לראשונה מאז אי-פעם, השאול היה מקום מלא שמחה. אולם בסופו של דבר, בואו של הסתיו הגיע, ויחד עמו, פֵּרְסֵפוֹנֵה, מלכת השאול.
מיד לאחר שנודע לה אודות הוולדה של מקריה, היא הפכה את אמה, הנימפה מינת'ה לעץ. העץ היה עץ המנתה הידוע לכולנו כיום, אך בתוספת קטנה; היה עליו פרח יפהפה לבן אחד אשר לא היה חלק מן העץ עצמו. היה זה הפרח שמינת'ה ענדה על ראשה.
האדס היה אָבֵל למשך יום אחד בלבד בדיוק; זאת משום שלא הייתה ביכולתו להפגין אבלות רבה מדי כלפי מי שהייתה נימפה בלבד מתוקף תפקידו כשליט השאול.
יום אחד, מאקריה התינוקת החלה לבכות. משרתיו ונאמניו של האדס ניסו להרגיעה בכל דרך שהייתה ידועה להם, אך נכשלו. האדס דרש שיביאו אליו את התינוקת. הוא עשה כל שביכולתו כדי לגרום לה להפסיק לבכות; הניח אותה ליד מטילי זהב, נתן לה ללגום צוף דבורים שמקורו בפרחי האולימפוס, הוא אף נתן להקטה הנסיון לכשפה באיזושהי צורה. דבר לא הועיל. אישה קשישה שהגיעה אל אולמות האיליסיום בשיבה טובה, ביקשה לייעץ לו.
"למה שאקשיב לעצתה?" שאל את יועציו.
"בעולם החיים, היה בבעלותה מעון ליתומים. היא הפכה פעוטות חסרי ישע שננטשו על-ידי הוריהם ללוחמים אמיצים", ענה לו אחד מנאמניו. בחוסר אונים מוחלט, האדס השתכנע.
"דברי", הפציר בה כשהביאו אותה אליו.
הקשישה חייכה קלות וענתה: "תינוקות אדם בוכים לא רק על מנת שיבואו על סיפוקם צרכיהם הקיומיים. הם לעתים בוכים רק מתוך געגוע להוריהם, אמם בפרט".
לאחר שחרור נשמת הזקנה לדרכה, הוא התגנב אל הגן שבו מינת'ה (כעץ) שהתה, זאת במטרה שרעייתו לא תגלה זאת, מאחר והוא לקח את מאקריה התינוקת עמו.
הוא קירב את מאקריה אל העץ ללא הועיל. מרוב יאוש הוא הסתובב סחור וסחור מסביב לעץ. הוא שם לב כי התינוקת מנמיכה את בכייה כאשר עיניה מביטות בדבר מה על העץ. האדס עקב אחר מבטה של התינוקת והבין כי מבטה שקוע בפרח הלבן שעל העץ. הפרח היה נמוך יחסית והאדס קטף אותו והניחו על שיערה של בתו הפעוטה.
לפתע, שיערה השחור הפך לזהוב בוהק, עיניה התכולות, הפכו לצהובות כצבע אישוניו של השליט עצמו, ובחדלון הבכי, חיוך עדין ואמיתי נפרש על פניה. האדס לא יכול היה להשאר אדיש וחייך אליה בחזרה.
פרספונה שהתה בקרבת הגן בו שהו, היא חיפשה אחר האדס מתוך פחד שחלילה יחזיר את מינת'ה לצורתה המקורית בשל אהבתה אליה, מה שלא עלה בכלל על דעתו לעשות. באותו הרגע, הדבר החשוב לו ביותר מכל הייתה התינוקת זהובת השיער שהחזיק בזרועותיו. אהבתו אל מאקריה הייתה כבירה יותר מאשר אהבתו לפרספונה, ובשל כך זו שוב החלה לקנא. היא ידעה שאם תעלים את מאקריה או תשנה את צורתה לדבר מה אחר (כפי שעשתה לאמה), האדס עלול להתנקם בה. פרספונה חפצה כה רבות להיפטר ממאקריה, אך לא ידעה כיצד. היא פנתה לאתנה לעזרה.
"תפני אותו כנגדה", אמרה לה אתנה.
"איך?" תהתה פרספונה.
אתנה חשבה במקצת ולאחר מכן הציעה: "חכי שתגדל ותוודאי שתתאהב ביצור שהאדס מתעב!"
"איך מוודאים דבר כזה?"
"שיקוי האהבה של אפרודיטה, אבל הזהרי! ניתן להשתמש בו אך ורק פעם אחת"
"אבל אף אל חוץ מאִמי, לא שנוא על האדס", הרהרה שוב פרספונה.
"מה בדבר בן תמותה?" הציעה אתנה.
"איזה רעיון מבריק! האדס מתעב את בני התמותה ובני התמותה מתעבים את האדס!"
פרספונה הייתה בדרכה חזרה לשאול עם השיקוי של אפרודיטה ועצתה של אתנה. באותו הזמן, מאקריה גדלה להיות נערה צעירה ויפהפייה אשר הייתה אהובה על כל. גיבורים חצו עולמות רק כדי לראותה. אלים, אפילו זאוס עצמו, ניסו לזכות בלבה. אבל כולם נכשלו, כיוון שהאדס לא נתן לאף אחד מהם לגעת במאקריה, שחש שעליה להיות שייכת לו לעד.
למעשה, הוא ביקש מהקטה, לכשף את פרחה של מאקריה, אותו תמיד ענדה על שיערה, כדי שייצג את תמימותה. לו קרה דבר מה לפרח, האדס ידע כי מאקריה המרתה את פיו ומסרה את תמימותה בידי מישהו. אף אחד לא היה מספיק טוב בשביל האדס. הוא כבר ראה הכל; עבורו, כל האלים היו עסוקים מדיי בעצמם, אהבת אמת אין בלבם ואת מאקריה הם לא יוקירו כראוי לה, ובני התמותה כבר נמאסו עליו, הם היו כה נחותים שהם דיכאו אותו – כל תקוותיהם, חלומותיהם ומשאלותיהם מתו ונשכחו איתם בחור אפלולי מתחת לאדמה. אף אחד מאלה לא היו שווי ערך דיו עבור מאקריה. מבחינתו, היא ייצגה את הטוהר האחרון בעולם.
מאקריה העבירה את זמנה בשאול. חבריה היחידים היו בני תמותה שזמנם חלף, מפני שהאדס לא נתן לאף אחד מהיצורים האפלוליים האחרים של השאול להתקרב אליה. אולם מכיוון שאת זמנה העבירה אך ורק עם אותם בני התמותה בשאול, היא התאהבה באחד מהם, בחור צעיר בשם אנגליוס, אשר נכלא למריבת ירושה עם אחיו הבכור שהובילה למותו. פרספונה שצפתה את ההזדמנות, שפכה את שיקוי האהבה על שניהם. מאקריה חיכתה כי אביה יעזוב את השאול לפחות לזמן קצר על מנת שתוכל לקיים יחסי אוהבים עם אנגליוס, בחיר לבה. הזדמנות כזו הגיעה כאשר האדס חויב ללכת לדבר עם אחיו ואחיותיו באולימפוס. מאקריה תפסה את ההזדמנות והובילה את אנגליוס לחדרה.
אולם מאקריה לא ידעה שהפרח שעל שיערה מכושף ושאביה עתיד לגלות את מעשיה, וכאשר חזר האדס ונודע לו שהפרח שעל שיערה של מאקריה הפך לאדום, הוא היה כעוס מאוד. הוא השמיד את נשמתו אנגליוס מעל פני האדמה והעניש את מאקריה בכך שנאלצה ללוות נשמות לאיי המבורכים, עונש שמבחינת מקאריה שלא עשתה דבר ביצועי עד כה, ריחק אותה מאביה ומן הארמון למרבית הזמן. הדבר הוביל לכך שפרספונה זכתה לבלות יותר זמן בקרבת בעלה, לא רק כי בתו הייתה עסוקה בהובלת הנשמות מרבית זמנה, אלא גם כי האדס לא רצה להביט אל תוך עיניה הצהובות כאלו שלו שהיו למאקריה. הדבר היחידי בעולם שהאדס אהב יותר מכל, לא היה טהור.
לאחר הפיכת הפרח לאדום וטמא, שיערה הפך שחור שוב, והיא בוכה כל יום ללא הרף, לא מתוך עצב, אלא כי אין ביכולתה להפסיק, בדיוק כפי שהיה כאשר הייתה תינוקת.
תגובות (3)
יפה, מעניין!
בדיוק עמדתי לשאול אם אתה המצאת כשקראתי את התרצה להוסיף שלך, כל הכבוד
תודה (: