הייתי לזאב/היא זוכרת

רוח היער הקרירה שרקה ביניהם, מעיפה עליהם עלי שלכת כתומים שנראו שחורים בחשכת הלילה.
היא מביטה בו בשקט, במבט שאומר, 'אולי תבוא כבר?' אך הוא מתעלם. הוא לא יכול להבין את רצונותיה, שכן הוא נמצא במקום אחר לגמרי, במחשבותיו.
היא מושיטה את ידה לעברו, אך הוא נרתע אחורה, מתרחק. לא מזהה.
פניו מביעות חרטה מסוימת ותחושת כאב, כאילו רק הקרבה אליה מכאיבה לו.
הוא מביט בנערה שלפניו בהיסוס, מבטים חטופים בכל פעם שהיא לא מסתכלת. הוא רוצה רק להתקרב, לחבק אותה, לגרום להכל להיות בדיוק כמו פעם, כשהיא היתה מתכרבלת איתו, מניחה את ראשה על כתפיו, אך הוא מפחד, כל כך מפחד שיאבד אותה…
היא נאנחת בשקט, מבט של אכזבה על פניה. כמה היא היתה רוצה שהוא ייראה אותה, רק שייראה אותה כמו שהיא עכשיו, בלי לשפוט.
הוא ממשיך להתעלם ממנה גם כשהיא מסתובבת והולכת משם, בראש שמוט ואלפי רגשות שלא התממשו.
רוח היער מסתחררת סביבו, כאילו לועגת לו על מצבו העגום.
'לעולם לא אוכל לשכוח את המבט שלך באותו יום. את הבטת בי כאילו אני לעולם לא אשוב לעצמי. כאילו אני מת. עד שאת שוב מדברת איתי, עד שאני זוכה שוב לראות אותך… אני מצטער, אך אני לא יכול לסכן את זה, לא בעד שום דבר שבעולם.' הוא חשב, בעודו יושב שם על האדמה הלחה ומחכה לשינוי, רק כדי שיוכל לקרוע אותו מעצמו ולקחת ממנו זיכרונותיו, גם אם זה רק לשעות ספורות.