זאת אני עונה 2 פרק 6- אל תעזבי

"אלי,הכל בסדר?"
אמא שלי נכנסה לחדרי.
פלשבאק:
"אלי,הכל בסדר?"
אמי שאלה כשפתחה את דלת חדרי.
ישבתי על מיטתי כשדמעות מכסות את פניי, עיניי אדומות ונפוחות, שיערי לא מסודר ופרוע, בראשי מתרוצצות מיליון מחשבות, וליבי שבור לשני חלקים הרחוקים אחד מהשני ולעולם לא יתחברו.
"כרגיל"
אמרתי בקול רועד.
"אלי…
החברה שאני עובדת בה מתחילה להתפשט גם בעולם, נפתחת חנות חדשה וגדולה בלונדון, אז הציעו לי לפתוח את החנות, ולנהל אותה במשך שנה, מה את חושבת? זאת התחלה חדשה, שתעזור לך לשכוח קצת מהכל…"
היא אמרה בחצי חיוך וליטפה את לחיי.
הנהנתי בחיוך קטן.
"אני אוהבת אותך ילדה שלי"
סוף פלשבאק.
"כן אמא"
אמרתי מחייכת אליה.
היא חייכה אליי ויצאה מהחדר.
נקודת מבט דניאל:
"דניאל , הכל בסדר?"
אמי שאלה כשנכנסה לסלון וראתה אותי זרוק על הספה.
"כרגיל"
עניתי באדישות.
"זאת אלינור נכון?"
היא שאלה כאילו קראה את מחשבותיי.
הנהנתי באיטיות ובהיתי בטלוויזיה הכבויה.
"ילד יפה שלי, אני לא יכולה לראות אותך ככה"
היא התקרבה אליי והתיישבה לצידי.
"אתה רוצה לחזור אליה?"
אמי שאלה בישירות.
"יותר מהכל"
אמרתי בשקט ממשיך לבהות בטלוויזיה.
"הדרך היחידה להחזיר אותה אלייך, היא להראות לה כמה אתה אוהב אותה"
היא אמרה וליטפה את ידי.
"תודה אמא,את לא מבינה עד כמה עזרת לי"
אמרתי בהתלהבות מרגיש את הרעיון עולה בראשי וקמתי אל הדלת במהירות.
"לאן?"
היא קראה כשהגעתי אל הדלת.
"להראות לה כמה שאני אוהב אותה!"
קראתי חזרה וטרקתי את הדלת.
"אח!"
נתקלתי במשהו כשירדתי לרחוב.
"אלינור,אני מצטער לא ראיתי אותך"
אמרתי מושיט לה את ידי.
"אף פעם לא באמת ראית אותי"
היא אמרה בשקט וקמה בכוחות עצמה.
היא התרחקה והשאירה אותי שם מבולבל לגמרי.
נקודת מבט אלינור:
אחרי שנתקלתי בדניאל התמלאתי בעצבים חדשים והלכתי להתאגרף קצת.
הכיתי בשק האדום כמעט שעתיים וחזרתי לביתי.
"שלום אלינור"
אמי אמרה בחיוך מוזר כשפתחתי את דלת הבית ונכנסתי.
"היי…"
אמרתי בחשדנות ועליתי אל חדרי.
הפה שלי נפער כשכל החדר היה מלא בוורדים לבנים, הפרח האהוב עליי.
היו נרות מסביב, ובמרכז החדר, דניאל.
"אל"
הוא אמר וחייך חצי חיוך.
"מה זה?"
שאלתי כשאני בוחנת את החדר.
"ורדים"
הוא אמר את המובן מאליו.
"כן שמתי לב, אבל למה?"
שאלתי בחוסר הבנה.
"כי אני אוהב אותך"
הוא אמר מחייך חצי חיוך.
הסתובבתי לכיוון הדלת והרגשתי את ידו מחזיקה את זרועי מונעת ממני ללכת.
"אל תעזבי"
פלשבאק:
"אל תעזבי"
הוא אמר והחזיק את זרועי.
הסתובבתי אליו כשפניי לחות מדמעות מלוחות.
"אני אוהב אותך"
הוא אמר בקול שבור.
"אם היית אוהב אותי לא היית עושה את זה.
יש לי הזדמנות להתחיל מחדש, לנסות לשכוח הכל, אז למה שאני לא יעזוב?"
שאלתי בקול חנוק.
"אני…"
קטעתי אותו.
"אתה אוהב אותה באמת, תלך אליה, העדפת אותה על פניי"
אמרתי משתחררת מאחיזתו.
"אני אנסה לשכוח אותך, ובבקשה תשכח גם אותי"
אמרתי בקול שבור.
נכנסתי למכונית, וסגרתי את הדלת אחריי.
סוף פלשבאק.
"אני אוהב אותך"
הוא אמר מביט בעיניי בעוד שאני שותקת.
"בבקשה, רק תנסי לסלוח לי"
הוא אמר כשהסתובבתי אליו.
"בסדר,אני אנסה"
אמרתי בשקט.
"תודה"
הוא אמר וחיבק אותי חיבוק ענק.
"אני אוהב אותך, אל תשכחי את זה"
הוא לחש לי מנשק את הלחי שלי.
הוא יצא מהחדר.
יכול להיות שאני?… לא אסור לי ליפול בזה שוב, אסור לי להתאהב שוב ולשכוח מהכל.
אני יודעת שאני יישבר כרגיל, זה יהרוס אותי. כזאת האהבה, מצילה אותך והורסת אותך.
כשהוא נישק אותי,הכל חזר, כל הרגשות ופעמיות הלב.
אני יודעת שאסור לי, אני צריכה להתרחק ממנו.
לפחות אנסה.