חומה ומחסום כתיבה

חומה. חומה עשויה אבנים כבדות.
אין שום אפשרות פריצה. היא הליטה את ראשה בכפות ידיה, אנחת יאוש יוצאת מפיה. כל כולה תסכול עטוף בעור, רק גוף בלי רגשות חוץ מייאוש.
"אי אפשר לעבור את זה. אי אפשר לעבור את זה." היא ממלמלת לעצמה שוב ושוב. החומה גבוהה ורחבה- ייקח ימים או שנים עד שיהיה אפשר לעבור אותה. רגלה מצאה את עצמה מהר מאוד פוגעת בחומה. כל ניסיון רק לשבור, לעבור את החומה. היא שאלה כבר מיליון אנשים בניסיון לפתור את החידה המייאשת הזו- איך עוברים את החומה???
רבים ענו לה: והיא ניסתה את כולם: היא חבטה בחומה בידה או ברגלה- לא עזר, היא ניסתה לעקוף את החומה- לא עזר, היא ניסתה לטפס מעל החומה- זה גם לא עזר.
נראה היה שהחומה רדפה אותה ולא הניחה לה. כאילו שבכל צעד שהיא הולכת, החומה הולכת איתה ובכל מכה שהיא מנחיתה על החומה, החומה מכפילה את עצמה פי שתיים, מוסיפה עוד שכבה למאבק.
ואם בכל צעד שהיא הולכת החומה הולכת איתה, אם היא תלך קדימה- החומה תלך אחורה?
רעיון התגבש במוחה: חייב להיות משהו שיעצור את החומה; תהום או צוק, ובכך היא תוכל לעבור. לאחר ימים רבים של יאוש סוף סוף היא ראתה מעט תקווה; אמנם התקווה הייתה כמו קרן שמש אחת דקיקה שמנסה לפלס את דרכה דרך עננים רבים- בקושי נראית- זו עדיין הייתה תקווה. תקווה אמתית.
חיוך קטן עלה על פניה, עיניה התבהרו. היא החלה לצעוד. החומה הלכה איתה, אחורה. ואז עוד צעד. ועוד צעד. והחומה המשיכה איתה.
והיא חייכה. היא חייכה חיוך אמתי, כי היא ידעה שתוכניתה תעבוד.
"קדימה. עוד קצת, חומה מקוללת קטנה." ואז היא החלה לרוץ, והיא ידעה שהחומה תרוץ איתה, ולבסוף כשחומה נפלה לתהום ענקית, הילדה חייכה חיוך מנצח, אבק סביבה- מעט חונק אותה- ואז היא מבינה- שום מחסום לא יעצור אותה.
בעיקר לא מחסום כתיבה.