כשלא נותר דבר מלבד השקט

כשבישרו לי את הבשורה, הדבר היחידי, הדבר הנוראי, הדהד לי בעוצמה במרכז החזה ומנע מהאוויר להגיע לדרכי הנשימה.
אני זוכרת את הצרחה החנוקה שברחה מבעד לשפתיי, אני זוכרת את מספר השעות הרבות בהם הצרחה עדיין הדהדה באוויר החנוק.
אני לא אשכח את הדמעות השורפות שלהטו במורד לחיי, את הדמעות המרות שלא הפסיקו לנזול מבעד לסכר שבעיניי.
הרגע הזה הפך את חיי על צירם, הבכי הקורע לב שלי לא הפסיק אפילו לא לרגע מאז.
הימים הקשים שעברו עלי, שעדיין עוברים, לא מניחים לנפשי, וכולם נדבקים אלי כאילו הם חוששים להשאיר אותי לבדי.
ולמרות כל עשרות ומאות אלפי האנשים שמקיפים אותי, שאומרים לי עד כמה הם משתתפים בצערי אני בכל זאת מרגישה כל כך לבדי.
כל כך לבד טובעת ביגוני.
והלילות הפכו קשים יותר מהימים, שאני שוכבת במיטה ריקה וקרה, והריח שוב עולה באפי.
הדמעות חוזרות לנזול ולשרוף במורד לחיי, ואני רק מחכה לזמן שבו המחשבות עליו לא יגרמו לכאב חזק לפעום במרכז ליבי.
אבל היום הזה נראה כל כך רחוק, ורק הצער הוא זה שממלא אותי.
והיום שבו בישרו לי את הבשורה הוא לא היום הגרוע בחיי.
היום ההוא ולמוחרת הם קלי קלות, האנשים הרבים מסביבי נשארו יום וליל כאילו הם מפחדים לעזוב אותי לבדי.
והיום הגרוע ביותר?
זה השבוע הבא לאחר מכן…
כשלא יהיה דבר מלבד השקט.