מעמד חברתי- פרק 13

-נועה-:
עברו כמה ימים ולא ידעתי אם עומר מקדם את מה שקבענו. חשבתי שהוא אמור לבוא ולתפוס אותי לשיחה, להגיד לי מתי הוא מתכוון להפגיש ביני לבין ערן לשיחה. במשך הימים האלה ראיתי את ערן פוזל לכיווני כמה פעמים, אחרי אותה שיחה במגרש לא דיברנו, מעט המבטים שהחלפנו קרו במקריות ואם שנינו הסתכלנו אחד על השנייה היה חיוך קטן. חייב מרחק, זה לא היה עובד אחרת. התחושה הזו, שאני צריכה לרדוף אחרי בחור כדי לדבר איתו, התחילה לשגע אותי. זה לא דברים שהיו קורים קודם. עם ערן זה בא בעיקר ממנו בכל ההתחלה, כל מה שאני עשיתי היה להגיד כן להצעות המקסימות שלו, לפגישה פה ולפגישה שם. היה רק דבר אחד שאמרתי לו לא לגביו, אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. בקשר לעומר, הכל היה קשה פי כמה. זה לא שדחופה לי הפגישה הזו, אבל שבוע המעשה הטוב נגמר בעוד רגע, ושום דבר עוד לא קרה, והוא חייב להתחיל להתעשת. הרגשתי שאני צריכה לנער את הבחור כדי שיתעורר.
"עומר!" קראתי לו בהפסקה כשישבתי עם החברות ואכלתי. הן הסתכלו עליי במבט מוזר אבל לא היה אכפת לי. התקדמתי אליו כשראיתי שהוא שמע את קולי ונעצר. צעדתי אליו, מחזיקה בתפוח שעד לפני שנייה המשכתי לאכול אותו. היה נראה שמשהו עובר עליו.
"היי," הוא אמר לי מהוסס וגירד בראשו.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו.
"כן סתם, אני לא ממש מפוקס. מה קורה?" הוא שאל בחיוך קטן. ראיתי בבירור שמשהו עובר עליו.
"אל תעבור נושא," אמרתי מיד, "מה קרה?"
"סתם, אחותי לא מרגישה כל כך טוב, היא עם כמעט ארבעים חום בבית, היא כבר ביקרה רופא ואמרו לה שהיא צריכה לנוח טוב, אבל זה אומר שההורים מפספסים שעות בעבודה, ואני לא יכול ללכת ולשמור עליה כי אני חייב אחרי הלימודים ללכת לאימון."
"אימון?" שאלתי.
"שחייה, אני חייב, יש תחרות ממש עוד מעט, וסומכים עליי, וזו הפעם הראשונה שאני מרגיש שמשהו ממש טוב יכול לצאת מהתחרות הזו וכל אימון ממש חשוב. הייתי נשאר בבית כל היום והולך אבל בגלל שהיא כל כך קטנה היא הייתה מסתכלת עליי ומבקשת ממני לא ללכת ולהישאר איתה, ולא הייתי יכול לעמוד מולה."
"אני אסע איתך." אמרתי מיד. רק אחר כך חשבתי על מה שאמרתי. שיקול הדעת שלי בשיחות איתו פשוט כנראה לא עובד, אני לא חושבת על מה שאני אומרת, אני קודם כל אומרת ורק אחר כך מדברת. הוא הרים אליי את ראשו וחייך חיוך קטן.
"את מקסימה את יודעת?" הוא חייך. צחקתי וחייכתי. "אבל באמת אין צורך, אני אסתדר."
"תקשיב, אני בדרך כלל לא מתעקשת על דברים, אם אומרים לי לא אז אני מקבלת את הלא, אבל זה באמת לא משנה לי. אין היום המשך יום שהוא מעניין במיוחד, וזה הרבה יותר חשוב. אני פשוט אשב איתה ואדאג לה, אמא שלך תוכל לחזור לעבודה. עוד מוקדם הבוקר, באמת, פשוט תגיד כן."
"עניין אחרון לפני שאני מסכים," הוא חייך וחייכתי לעצמי חיוך קטן, "את עם אוטו?" הוא שאל. הנהנתי אליו.
"אני אשלם לך על דלק, נוכל ליסוע איתך? באתי באוטובוס, אין לי רכב כשההורים צריכים אותו."
"בטח, נצא?" שאלתי. הוא הנהן אליי. ביקשתי ממנו רק ללכת לאסוף את הדברים שלי מאיפה שישבתי עם החברות. הוא צחק וחיכה במקומו. חזרתי למקום של החברות, הן שאלו אותי למה אני מדברת איתו כל כך הרבה ומה קורה בינינו, ואמרתי להן שהוא צריך עזרה ושאני הולכת. הן הרימו גבה אבל אמרתי להן שזה משהו חשוב. תמר מיד חייכה ואמרה בהצלחה, היא האחרונה שאכפת לה עם מי אני מסתובבת, ויודעת שרוב הדברים שאני עושה הם עם כוונות טובות. לעומתה מאי הרימה גבה הרבה יותר גדולה והתחילה להגיד כשאני שומעת שאין לה מושג למה אני בכלל מדברת עם אנשים כמוהו. גלגלתי עיניים, אספתי במהירות את הדברים שלי ושמתי את התיק על הגב.
"יש אנשים ששווה להכיר." חתמתי את השיחה הזו והתקדמתי לעבר עומר. הוא חייך אליי והתחלנו ללכת לכיוון חניות י"ב.
עומר כיוון אותי תוך כדי הנסיעה לכיוון הבית שלו, שנמצא לא רחוק מהבית שלי אבל גם די רחוק, מרחק של רבע שעה נסיעה. חניתי ברחוב שלו, הוא התלהב מזה שאני חונה כל כך טוב ברוורס. צחקתי ואמרתי לו שהקפדתי ללמוד את זה טוב כי ברחוב שלי החניות הן נוראיות. עצרנו בפתח ביתו, נעלתי את האוטו ועלינו לכיוון הדירה שבה הוא גר, קומה שלישית.
"ברוכה הבאה," הוא אמר כשהוא פותח את הדלת עם מפתח. נכנסתי לדירה לא קטנה ולא גדולה, משפחתית וחמימה. הוילונות שבסלון חשפו מאחוריהן מרפסת גדולה ונחמדה, הם בטח מארחים הרבה בבית, ובסלון ראיתי את אמא שלו יושבת כשעל ברכיה שכובה אחותו של עומר, תמר.
"היי אמא," הוא אמר והתקדם אליה, אני הלכתי אחריו בצעדים איטיים, מתבוננת אבל בלי לחקור יותר מידי את הבית, זה לא נעים. היא נתנה לו נשיקה קלה בלחי ואז פנתה להסתכל עליי.
"היי, אני נועה, ידידה של עומר." חייכתי אליה.
"עומר אף פעם לא הביא ידידות שלו הביתה," היא חייכה. צחקתי צחוק מבויש כשראיתי אותו מגרד את ראשו.
"היא באה להחליף אותך, סיפרתי לה שתמר חולה ושלא טוב שאתם מפסידים עבודה, והיא התנדבה לבוא להיות פה ביחד עם תמר, גם כשאני אצטרך ללכת לאימון. אני פשוט אחזור אחר כך הביתה, את יכולה לצאת לעבוד."
"את באמת הסכמת לעשות את זה?" היא שאלה אותי בחיוך רחב. הנהנתי אליה. היא הייתה אמא יפייפיה, לא היו חושבים שהיא עברה שני הריונות, אולי אפילו יותר, לא חקרתי את עומר על מספר האחים שיש לו, אולי יש לו עוד כמה גדולים שאני בכלל לא יודעת עליהם. למרות שהיא הייתה בבית היא שמה אודם שהבליט את שפתיה היפות, שיערה היה חום תלתלים, ומשקפיים הורכבו על פרצופה. היא הייתה נורא דומה לעומר, ראיתי את זה כששניהם הסתכלו אחד על השנייה. היא לקחה מצד ימין שלה כרית, והחליפה בין ירכה לבין הכרית כדי שתמר תניח עליה את הראש. היא קמה מהספה ופנתה אל עומר, שעמד כשידיו בכיסים והוא מביט בתמר במבט מודאג. ראיתי ישר כמה הוא אח טוב.
"מאיפה מצאת אותה?" היא צחקה. הוא חייך ואמר שיצא לנו לדבר בתחילת שנה בעקבות פרויקט של בית הספר, יותר מזה הוא לא פירט. היא התקדמה אליי, נגעה בכתפי עם יד אחת ואמרה תודה, שזה מאוד לא מובן מאליו, ואז סיפרה קצת על תמר, על הדברים שהיא אוהבת לעשות, על הצעצועים שלה שהיא ביקשה מעומר להסביר לי עליהם, ועל המצב שלה. היא אמרה שבאופן כללי היא פשוט לא רוצה שהיא תישאר לבד, ושצריך שמישהו ישמור עליה למרות שעכשיו היא ישנה. כל כמה שעות צריך לגרום לה לקחת משהו נגד חום, ולעשות לה מקלחת קרה כדי להוריד את החום. למרות שאין לי אחים קטנים ידעתי להסתדר עם המצב הזה, הייתי ביביסטרית כמה שנים טובות, זה לא זר לי. היא נתנה לי את הטלפון שלה לכל מצב חירום, ואמרה שהיא אמורה להגיע אפילו אחרי עומר הביתה, ושבעלה בכלל מגיע היום מאוחר כי הוא בפגישה. לא כעסתי עליהם שהם משאירים ילדה חולה כשהם בפגישות, היה נראה שהיא אשת קריירה מצליחה אבל עדיין אמא דואגת.
"מתי אתה אמור ללכת?" שאלתי את עומר.
"האימון מתחיל בארבע וחצי, אני פה בבית עד אז." הוא חייך. הנהנתי אליו כשהיא הלכה לחדרה כדי להחליף בגדים. התיישבתי על הספה ליד תמר משלבת רגליים. הוא בא והתיישב לידי.
"באמת תודה שאת פה." הוא אמר בלי להסתכל עליי. גיחכתי ואמרתי לו שזה באמת לא בעיה, והסתכלתי על תמר הישנה, ילדה קטנה בת ארבע, יפייפיה, פנים של מלאך. גם היא ממה שאפשר לראות דומה לעומר. אמא שלו הגיעה במהירות שיא, לבושה במכנס מחויט שחור ובג'קט שחור עם חולצה לבנה למטה, לא טעיתי שהיא אשת קריירה מצליחה. היא אמרה לי שהדבר הכי חשוב זה שארגיש בבית, ושכל המקרר לרשותי, ושלא אהסס להתקשר או לסמס במקרה ומשהו קורה. חייכתי אליה ואמרתי לה שאני אדאג שיהיה בסדר, ושבינתיים עומר לידי. בסופו של דבר אני צריכה להיות רק כמה שעות קטנות עם תמר לבד בבית. היא נשקה לעומר ולי, הצחיק אותי שהיא כל כך מעריכה אותי בכזו מהירות, ויצאה מהבית.
"בוא נשבור את השתיקה." אמרתי לעומר אחרי כמה דקות כששמתי לב ששנינו שותקים בבית.
"איך?" הוא צחק. שאלתי אותו אם הוא יכול לשים מוסיקה ברקע, שלא אכפת לי מה הוא ישים העיקר שיהיה משהו לא חזק שלא יעיר את תמר, והוא הלך לחדרו והביא דיסק ושם במערכת בסלון. אחר כך הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר, חשבתי שזו פשוט הזדמנות טובה להמשיך ולהכיר אותו. שאלתי אותו על המשפחה שלו, ואם יש לו אחים נוספים, והוא אמר שזה רק הוא ותמר, וגם שאל אותי על המשפחה שלי, וסיפרתי לו על תומר ועל הקשר הטוב שיש לנו. הוא באמת זכר שיש לי אח בשכבה שסיימה מעלינו, ואז צחקנו הרבה על דברים שקרו בינינו לבין השמיניסטים שעזבו.
"וחברה?" שאלתי בשלב כלשהו בשיחה. תמר עדיין הייתה עמוק בתוך השינה.
"אף פעם לא הייתה." הוא אמר.
"היה משהו שהיה דומה לזה?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה ושתק. גם אני שתקתי, לא ידעתי מה לומר. זה לא המצב של להגיד אני מצטערת, ולומר שהופתעתי זה לא ממש ככה, כי עם הביישנות שלו הייתי יכולה להבין שכנאה כלום עדיין לא קרה.
"אני מרגיש שאני לעולם לא אוכל להיפתח בפני מישהי," הוא אמר והסתכל על נקודה מסוימת בקיר, "אני חושב שמערכת יחסים מצריכה קשר הדדי שבבסיסו שני בני האדם באמת יכולים לדבר. המעשים פחות חשובים, לא תישאר עם מישהו כי הוא מזיין טוב, סליחה על זה, אלא צריך מישהו שתפנה אליו ברגע שמשהו קורה, ותרגיש מספיק בנוח מולו שהוא לא יצחק עלייך, שהוא לא יעליב אותך, שהוא יבין לך. החברים הכי טובים שלי מכירים אותי טוב אחרי המון זמן שלקח לי להיפתח אליהם, זה לא משהו שקורה לי מהר, קשה לי עם זה, אני מפחד מזה."
"זה נובע ממשהו? טראומה מסוימת, התעללות, או שפשוט.."
"זה האופי שלי, תמיד הייתי מסוגר. אני מנסה לא להראות את זה כל כך כלפי חוץ, מנסה להראות שטוב לי גם בחברה שאני בה אבל.. לפעמים זה לא מצליח. ובכלל, כשזה נוגע למערכת יחסים, אני מרגיש שלא אוכל, בטח לא כרגע, שכל העניין הזה מלחיץ אותי, ויגביר לחץ בלתי נחוץ בכלל. אני מרגיש שזה יכול להיות כאב ראש אחד גדול שאין סיבה שאני אכנס אליו בכלל."
"ולא שווה לנסות? אתה לא חושב שעדיף שמשהו קטן יקרה, ועם הפגיעה תסתדר, מאשר לא לנסות בכלל?"
"עוד לא הגיעה המישהי המתאימה שתבין אותי כמו שאני באמת, ושארגיש שמולה אני באמת יכול להתפרק ולדבר, מישהי שאני לא אפחד להוריד את כל המחסומים מולה ואשכרה לעשות את הצעד הראשון." שאלתי אותו אם הוא חושב שזה דורש גם ממנו משהו, והוא אמר שזה דורש ממנו נטו להאמין במי שמולו, כי בבסיס הקשר זו האמונה שהקשר הזה צריך לקרות. הוא סיפר לי על אנשים שהיו ועברו בחיים שלו, שהוא התחבר אליהם אבל בשלב מסוים כבר הפסיק למצוא שפה משותפת, ומצד שני גם סיפר מה מחזיק כל כך טוב את הקשרים עם החברים הכי טובים שלו. הזמן עבר במהירות, ומה שקטע את השיחה היה הבכי של תמר ברגע שהיא קמה וראתה מישהו זר מולה. עומר נעצר באמצע משפט, שלרובו לא הקשבתי כי הייתי עסוקה בלחשוב על הדברים שהוא זורק לאוויר, משפטים מלאי חוכמה, מלאי כאב, מלאי תסכול. הוא לקח את תמר והרים אותה כאילו היא תינוקת קטנה, למרות שהייתה כבר בת ארבע, והרגיע אותה והציג אותי מולה. הוא נשק פעמים רבות לקודקוד ראשה וליטף אותה, ואמר שאין לה מה לדאוג, שהיא בידיים טובות. הוא לקח אותה לחדר האמבטיה כדי לשטוף את הפנים שלה, וביקש סליחה בלי קול כשהוא מתרחק ומשאיר אותי לרגעים לבד בסלון. הייתי חייבת להתעשת ולצאת מכל מה שדיברנו עליו לפני שתמר התעוררה, והייתי חייבת להעביר את הפרצוף למצב השמח שלו, המעודד, שיחייך לתמר ויגרום לה לשכוח מזה שהיא לא מרגישה טוב. שמעתי אותה צוחקת וברקע את ברז המים זורם. שוב חזרתי למחשבה על כמה עומר אח טוב.