הלילה

השעה הייתה מאוחרת, הלילה שחור והרוחות חזקות הסתכלתי על הכוכבים, ברי מזל שכמותם, רחוקים כל כך עתידם ידוע ובטוח, צופים בנו מבלי לשפוט מבלי לסייע, אורות ארורים שמסווים תקווה באפלה עמוקה. והירח משנה את פניו בכל לילה לא מסתיר את אופיו האמיתי, הערמומי, המסכסך בשונה מהכוכבים. השארתי את החלון פתוח אפילו אני שכל צעד שלי מחושב, בעל אינטרסים לא ידעתי מדוע אני עושה זאת. אולי בלבי קיוויתי שמשהו יכנס דרך החלון משהו שייקח אותי למקום טוב יותר, מוגן, ידוע. התהלכתי בחדר קירות של הגנה לא של זכרונות כלכך רציתי להיות במקום מוכר, אני נוגעת בקיר מפנה אליו את גבי משטחת אותו לכל אורכו כאילו להלחם על זכרונות טובים- אין לי כאלה,לפחות לא מפה. אני עולה למיטה סוגרת את הכילה, עוד חומה שמפרידה אותי מהעולם, עוד מחסום, אני הבן אדם הכי חופשי בעולם אבל רגשית אני כלואה ללא מפתח בטירה מבודדת ואין לי דרך להמלט, אולי לזה קיוויתי לאביר על סוס לבן שיציל אותי מהסיוט הרגשי שאני נמצאת בו, מנסה ללחוש שם. לא אני לא יכולה השם הזה יפרק אותי אני לא יכולה לתת לעצמי ליפול, לא עכשיו. נשכבתי על המיטה האור מכובה, החלון פתוח. אני עפה למקום טוב יותר מנגנת לעצמי את המנגינה שניגנתי בבית, הרוח מלטפת אותי, עוקרת אותי ממקומי מזכירה לי את המציאות. הייתי על סף החלום, שיכולתי להישבע, אולי אני באמת מתחילה להתחרפן מהסבל העמוק שאני שרויה בו, אבל יכולתי להישבע ששמעתי צעדים חלשים ויד מלטפת את הלחי שלי, אותו ריח משכר של יער כל כך מוכר, כל זכור אך עם זאת כל כך רחוק כאילו ממציאות אחרת, פתחתי את עיניי, לא, אני עדיין לבד, המיטה אותה מיטה, הקירות אותם קירות רק הרוח משתנה, אני מלטפת את הכרית לידי כאילו מישהו יישן שם לידי אני מתקרבת להסניף את הכרית אבל הריח נשאר אולי לא דימיינתי את זה אחרי הכל אולי מישהו מסתכל עליי, לא רק מלמעלה, אולי מישהו שומר עליי, שומע את הקול שלי, את הסבל, רק אולי. ושוב אני חוזרת אל הכוכבים כל לילה מבזיקים בנקודות של תקווה ובלילה של סבל ואפלה אולי יום אחד הם יהפכו לאור גדול, אולי יהיה יותר טוב, אני אחזור למקום שאני שייכת אליו, רק אולי.