אני אוהבת אותך, טיפש.

מצטערת שאני יוצאת עכשיו כמו עוד אחת מהאנשים הקיטשיים האלה שכותבים על אהבה או אהבה נכזבת במקרה שלי, אני יודעת שאתה שונא קיטשיות, אבל גם אני בת אדם וגם לי יש רגשות, ואם אתה טיפש שלא מבין שאני אוהבת אותו, מצטערת לבאס אותך, אבל אהיה קצת קיטשית כדי שתבין זאת.
אז ממה להתחיל? מיותר לציין שאני אוהבת אותך, כי כבר הזכרתי את זה כבר מספר פעמים, אבל אולי אם לא הבהרתי לך את זה מספיק, אגיד את זה שוב – אני אוהבת אותך, טיפש.
ובמה זה מתבטא? זה מתבטא בזה שכל יום אני מקללת את עצמי על זה שאין לי מספיק אומץ לבוא ולדבר אתך כאילו מה יקרה לי אם אעשה את זה, וזה מתבטא בזה שאני מסתכלת מתי אתה מתחבר ומתפללת ומקווה שתשלח הודעה כי לא בא לי להיות מאוסה ומעצבנת כזאת שחופרת לך ואז עוד יותר אני אשנא את עצמי.
וזה גם מתבטא בזה שכל פעם כשאני רואה אותך הלב שלי פועם והפרפרים בבטן חוגגים וזה מלווה עם כעס וכאב על זה שפשוט התנתק הקשר בלי סיבה.
זה מעצבן אותי שאנחנו ככה… מעצבן אותי ברמות מטורפות!
מעצבן אותי שהגלגל מסתובב לו כל כך מהר שבקושי הצלחתי ליהנות מהפסגה וכבר ירדתי לתחתית. ולראות אותך כל יום ולהתנהג כאילו הכל בסדר וכאילו אני לא מרגישה כלפיך כלום, זה הכי מעצבן אותי.
בא לי להגיד לך "תתעורר! אני רוצה אותך, אני רוצה להיות אתך, אני אוהבת אותך, אני רוצה שתחבק אותי, שתהיה איתי, שנהיה ביחד…" אבל אני לא רוצה לצאת פדחנית, במיוחד לא עכשיו שהיחסים בנינו כל כך הידרדרו וזה באמת ייראה מוזר.
אני שואלת ברצינות, למה אי אפשר לחזור ללפני חודש? לולנטייז? כשסיפרת לי שאתה וולריה (שם בדוי) כבר לא ביחד ואמרתי לך שחבל, כשבתאכלס הרגשתי אושר עז בתוך לבי? ואז נפגשנו והיינו רק שנינו והיה ממש כיף, והתחילו לחפור לנו על זה שאנחנו זוג וכאלה, ואם להגיד את האמת אהבתי את החפירות? אני גם לא אשכח לך שאמרת שנצא שוב ופעם שלישית גלידה כשהבטחת שתשלם עליי (הכל בהומור כמובן :)) ובעצם מאז לא יצאנו שוב… למה הכל חייב להיות מסובך?! באותו היום הרגשתי על גג העולם, אני חייבת לציין. וזה היום שהבנתי שזה לא שאני מסמפטת אותך, ולא שיש לי קראש עליך, ולא שאני מחבבת אותך, אלא היום שבו הבנתי שאני פשוט מאוד אוהבת אותך. זוכר איך המשפחה שלך באה והתיישבה איתנו? וזאת הפעם הראשונה שפגשתי אותם, אז מיותר לציין שזה היה די מפדח, אבל מצד שני, אני מרגישה שמחה שפגשתי אותם, כאילו אתה חבר שלי.
אתה יודע מה עוד מעצבן בזה שאני כותבת לך? שאתה כשאתה כותב לי דברים של שורה וחצי אתה מרגיש חופר, ואני כשאני כותבת לך דברים של אלף שורות, מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להסביר לך מה אני מרגישה אליך.
אוף, אני מדברת אליך כאילו באמת תקרא את זה, אבל שתדע לך, שאני פשוט אוהבת אותך. אתה בן אדם מקסים, ולמרות שאתה שונה מאוד ממני, רגע… לא למרות, אלא בגלל… בגלל שאתה מאוד שונה ממני אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה בלעדיך, אולי יחשבו שאני אובססיבית לגביך, אבל אני יודעת שלא. כי אני יכולה להסתדר בלעדיך, אבל אני פשוט לא רוצה.
אז פה אסיים את דבריי שלמעשה לא מתארים בכלל את מה שאני מרגישה אליך…