Mercy
מסע החניכה של הנוסעים בזמן מתרחש בין יום הולדתם ה16 עד יום הולדתם ה17,נשאים רבים של הגן מתלוננים על כאב ראש או תחושת סחרחורת לפני מסעם הראשון, אם כי במסעות הבאים התופעות נוטות להיעלם או לפחות. מתוך:"העקרונות הכללים של מסע בזמן, 1891"

העבר נראה כל-כך קרוב: פרק ראשון

Mercy 21/03/2015 556 צפיות אין תגובות
מסע החניכה של הנוסעים בזמן מתרחש בין יום הולדתם ה16 עד יום הולדתם ה17,נשאים רבים של הגן מתלוננים על כאב ראש או תחושת סחרחורת לפני מסעם הראשון, אם כי במסעות הבאים התופעות נוטות להיעלם או לפחות. מתוך:"העקרונות הכללים של מסע בזמן, 1891"

אני לא אוהבת את המבטים שלהם אתם יודעים, אלו שכמעט צועקים שאני לא מתאימה למשפחה הזו.
איש כמובן לא אומר לי זאת בקול אתם יודעים, את העובדה שאני לא טובה מספיק, אני מניחה שזה בגלל שאין לי את הגן אז אני לא חשובה מספיק אפילו עבור הערה מרושעת, אני כתם באלבום התמונות של המשפחה הזאת, אם לומר את האמת, אני לא חושבת שיש אפילו תמונה אחת שלי באף אלבום תמונות של המשפחה הזו בכלל.
"נהנת?" שאלה קייט, ואני מוכנה להישבע שכל-כך רציתי למחוק לה את החיוך מהפנים ברגע ההוא.
יש בה משהו מעצבן אתם יודעים, יש הבדל של יום אחד בינינו, אך היא עדיין מרגישה כאילו היא יותר טובה ממני, מבוגרת יותר וכל השטויות הללו, אך גם כל השאר התייחסו עליה כך, כאילו היא האדם החשוב ביותר בעולם וזה רק בגלל שהיא נולדה ביום הנכון.
אני מניחה שאתם לא מבינים למה אני מתכוונת ב'יום הנכון', ובכן, יש נבואה ישנה במשפחה שלנו, היא עוברת מאם לבת כבר במשך שנים, והיא אומרת כי ביום מסויים בשנה מסיימת תוולד נוסעת הזמן החזקה ביותר שלנו, ולקייט היה המזל להיוולד אז.
לפעמים, אני כמעט מצטערת על כך שנולדתי יום אחריה, לפעמים, הייתי רוצה להיוולד באותו יום כמוה, לא חייב להיות לי הגן המטופש הזה, אני פשוט רוצה לדעת שאולי הייתי יכולה להיות מישהי חשובה, אך לצערי, אפילו התקווה הקצרה נחסכה ממני, ובמשך רוב חיי, התייחסו אליי כאל מובן מאליו, פשוט בגלל שלא הייתי קייט היקרה והמיוחדת שלהם.
"את יודעת," היא אומרת ומגישה לי עוגה."יש לך מזל שיום ההולדת שלך הוא מחר." היא אומרת במתק שפתיים, ולרגע, רק לרגע אני חושבת שאולי היא לא רוצה להיות הנוסעת המיוחד תההיא, אך לאחר רגע, אני רואה את החיוך על שפתיה, ותאמינו לי, זה החיוך הארסי ביותר שראיתם בחייכם.
"יהיו מספיק שאריות גם בשביל המסיבה שלך," היא אומרת וצוחקת."אם בכלל תהיה אחת." שנאתי אותה ברגע ההוא, היא הייתה יכולה להיות קרובת משפחה נחמדה, אך אני חוששת שהם הרסו אותה עם כל הנבואות וההבטחות לגדולה.
רציתי לענות לה, התשובה כבר עמדה על שפתיי, אך אז מבטי נתפס בזה של סבתי, הוא היה חד ואני מוכנה להישבע שהיא בהתה אל תוך נשמתי, אז במקום להשפיל אותה ביום הולדתה, הסתובבתי והלכתי משם, מודעת למבטה היציב של סבתי על גבי.
הבאתי בבית, הא היה ישן, הבית בטח עמד פה זמן רב מאוד, אלי אפיול כמה מאות שנים, הוא נשמר בצורה מדהימה, אפילו לא סדק אחד בקירות הבהירים ואף לא שריטה בריהוט היקר, יום אחד, אני רוצה לגור בבית כזה, גדול, יפהפייה, ובעיקר עתיק.
אני מביטה סביב, ומבינה כמה קל לזהות בת למשפחת פאריש, כולן היו ברונטיות זהובות עיניים, אלוהים, אני בטח נראית כל-כך חסרת צבע על ידן, כל-כך חיוורת.
אני לא יודעת למה, אבל בלי לשים לב כנראה הלכתי אל דלת הכניסה, טוב האמת שה'למה' די ברור, כי האנשים במקום הזה גורמים לי לרצות לברוח על נפשי, חבל רק שהבית שלי כל כך רחוק מפה.
פתאום, הרגשתי כאילו אני על רכבת הרים, כאילו אני דוהרת למטה מהפסגה הגבוה ביותר ואין דבר שיעצור אותי מהתרסקות, אני יודעת שאני נופלת, אך אני לא בטוחה לאין, ואז, ובכן, ואז נתקלתי בו, עיניו היו כמו האוקיינוס ביום בהיר, ופניו היו פני אל.
אני לא בטוחה מה קרה לאחר מכן, אני פשוט יודעת שהמשכתי ליפול.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך