היצור מתחת למיטה

היצור מתחבא מתחת למיטה שלי כבר חודשיים וחצי. בפעם האחרונה שהצלחתי סוף סוף לשכנע אותו לצאת, לולה, הכלבה שלי, התחילה לנבוח והוא נבהל וחזר חזרה מתחת למיטה.

הוא נוחר בלילות, היצור, וזה כבר מתחיל להיות די מעצבן. בגלל שהוא, לרוב, נרדם אחרי, אני לא שומע אותו בהתחלה. רק באיזה שלוש לפנות בוקר אני פתאום אתעורר מנחירה שתרעיד לי את המיטה. הנחירות שלו נשמעות כמו מסור ובפעם הראשונה ששמעתי אותו נוחר, הייתי בטוח שהוא מנסר את הרגליים של המיטה שלי וזו איזו דרך עקומה להתאבד.

לא חשבתי שהוא יישאר הרבה זמן. הייתי בטוח שיומיים-שלושה והוא כבר עף מכאן, אבל מסתבר שקשה לשנות הרגלים ישנים. הוא מסכן, דוגרי מסכן. כל החיים שלו, המקסימום שהוא ראה מהעולם הזה, זה את המתחת של המיטות של אנשים. פתאום, להתמודד בבת אחת עם יותר מזה זה דיי מאיים. אני לגמרי מבין אותו בקטע הזה.

ברגעים הראשונים לא האמנתי בכלל. כשארי, בן דוד שלי, סיפר לי שאם הולכים לישון בלי לצחצח שיניים אז יצור מפחיד בא ומבהיל אותך בלילה, צחקתי ואמרתי לו שהוא חמוד אבל כבר גדול מדי כדי להאמין בדברים כאלה. שכחתי מזה לגמרי אחר כך, אבל באותו לילה, בשתיים-עשרה בלילה ליתר דיוק, שנייה לפני שאני נרדם, אני שומע קולות כאלה. לחישות מתחת למיטה שלי. קוראות אלי ושואלות, "למה לא?… למה לא?…". התכופפתי מהמזרן כדי להציץ מתחת למיטה ואז הוא קפץ לכיווני, צועק תוך כדי, "למה לא צחצחת שיניים?!".

התגובה היחידה שיצאה לי הייתה לשאול אותו מה הוא עושה מתחת למיטה שלי.

היצור נראה מבולבל, "אתה לא ארי נשר!", הוא אמר.

"לא, אני לא", עניתי.

היצור כיווץ את אפו ושפתיו, וגלגל את עיניו למעלה. "מה הכתובת פה?", הוא שאל לבסוף.

"קהילת סלוניקי אר–".

"קהילת סלוניקי?!", נבהל היצור, "אני בכתובת הלא נכונה! אוי אוי אוי! אני כל כך מתנצל", ובקפיצה מהירה הוא נעלם מתחת למיטה. עברה שעה וחצי עד ששמעתי אותו שוב מתחת למיטה שלי. בוכה. או בעצם, מייבב, כן, מייבב מתאר את זה יותר טוב.

"סלח לי על הבוטות, אבל למה אתה עדיין פה?".

"אני, אני, אני", יבב היצור, "זו הייתה כבר הפאשלה השלישית שלי החודש. אסור יותר מפעמיים, אסור".

"שוב תסלח לי, אבל זה לא אומר לי כלום. למה אתה פה?".

"הם פיטרו אותי!!", היצור נשבר ופרץ בבכי, "אסור לי לחזור לעולם!".

וככה הגענו לפה. כבר חודשיים וחצי שהוא נוחר לי את הלילות ואני לא מצליח לעשות כלום. מילא לישון, אבל ניסיתם פעם ללמוד כשיצור קורא לכם מתחת למיטה? מציע לכם לשחק שש-בש או לצרף אותו בפייסבוק. ראבק, אי אפשר ככה. לפני חודש כבר חשבתי שיש לנו התקדמות, הצלחתי לגרום לו להוציא את הראש ממתחת למיטה בהבטחות שווא על טילון אגוזים. אבל אז לולה נבחה והוא נבהל וחזר פנימה, מסרב לצאת לעולם שמכיל חיות מאיימות כמו כלבי מלטיז.

האמת היא, שאני מסוגל לשרוד עם זה. בשנה א' של הלימודים גרתי בדרום העיר עם שלושה שותפים, ומתחת למיטה שלי היה עכברוש ענק. ככה שקצת רעש ויצורים מתחת למיטה זה לא מה שישבור אותי. הבעיה הרצינית היא מיטל. זאת אומרת, לא מיטל היא הבעיה, אלא שלה יש בעיה עם המצב הזה. משום מה, היא ממש לא זורמת על זה שנזדיין על מיטה שמתחתיה יש יצור בכיין שנוחר בקולי קולות. היא אמרה לי שאני חייב לגרש אותו, וכשהסברתי לה שאני לא יכול סתם ככה לגרש אותו כי אין לו לאן ללכת, היא אמרה שזו עוד דוגמא קלאסית לאינפנטיליות שלי, ולאיך שאני מסרב להיפרד מסממני הילדות שלי, ואז הלכה. מאז היא מסננת אותי ואני חושב שמבחינתה נפרדנו. היצור אומר שאני צריך לתת לה זמן, ושהיא בכיינית ובכלל כועסת עליו ולא עלי, בגלל שהוא ניצח אותה בדמקה. אני בועט במיטה ואומר ליצור לסתום את הפה ובחיים שלו לא לדבר ככה על מיטל. אבל בתכלס, עכשיו שאני חושב על זה לעומק, היא באמת אף פעם לא ידעה להפסיד בכבוד.