הניצוץ, פרק שלישי: אוי, האירוניה.

היה זה היום הראשון, בו הייתי צריכה לחזור ללימודים ולפגוש בפניו של יניב אשר, לצערי, חלק איתי את אותה כיתת אם.
לא אשקר ואגיד שלא חשבתי אין ספור פעמיים על להבריז לפחות לחודש שלם, אך אגיד שלבסוף-בכל פעם מן הפעם האלו- התרככתי, אפילו במחשבותיי.
הבנתי שאימא ורוני צדקו- כוחותינו הופרדו מפני שסלול עבורי מסלול טוב, אף יותר מיניב. אסור להתייאש, שיננתי לעצמי.

כיאה לכל נערה בגיל הטיפש-עשרה שחבר שלה נפרד ממנה ועלייה לפגוש בו שוב, בחרתי בבגדיי היפים היותר, האיפור הכי מחמיא, השיער המושלם שהיה ניתן להיות.
הייתי מרוצה מהתוצאה הסופית.
"יצאתי לבית הספר!" הכרזתי ויישרתי מעט את תיק הכתף בצבע ג'ינס שלי,
"תהני, מותק!" קראה אימא מחדר השינה.
"הלוואי…" סיננתי מבין שיניי, חטפתי תפוח מסלסילת הפירות, הקפצתי מעלה ונגסתי בבשרניות, "הלוואי."
כשפסעתי לעבר בית הספר יכולתי להבחין בחבריו של יניב נועצים בי מבטים והבנתי שהאמירה על היפרדותנו הופצה ואושרה.
"רוני!" קראתי לרוני וכיווצתי גבות אל עבר חבריו של יניב, אשר לא הפסיקו ללטוש בי עיניים תוהות.
רוני הגיעה עד אליי והמשכנו לדבר זמן רב עד שהצלצול פילח את האוויר ונכנסתי לשיעורי הראשון, מודעת אילו פנים אפגוש בדרכי.
מר.שטיינברג, המורה המוזר להפליא שלנו, נכנס לכיתה.
הוא לימד באוניברסיטה לפניי שהגיע אלינו ותמיד מנסה להשריש בנו "ערכים של אוניברסיטה". אי אפשר לקרוא לו אריק, רק מר.שטיינברג וזה עובד לכיוון ההפוך- גם הוא לא קורא לנו בשמות הפרטיים, אלא בשמות המשפחה.
קיבלתם חזות מעורפלת של מורה קשוח? מר.שטיינברג הוא בהחלט לא מורה קשוח! הוא לא צועק, רק מביט בך באכזבה עמוקה ונותן לך להתפלש ברגשות אשם, מה שאף גרוע יותר משעות ריתוק או אינספור מכתבים.
"רציתי לראות איך הלך לכם המבחן אתמול." פתח מר.שטיינברג ולרגע תהיתי לאיזה מבחן הוא מתכוון, שזה שנערך במדעים וגרם לי לשרוט את השולחן מרוב יאוש או זה שהציב לי יניב?
הכיתה החלה רועשת ובוחשת, מתלוננת על רמת הקושי.
"שקט!" הוא צווח את תוכן קולו והכיתה שקטה, מר.שטיינברג הופתע, זה לעולם לא הצליח לו.
"אני מודע לרמת הקושי." לחש, חצי טופח לעצמו על השכם-חצי מופתע, "לכן אני אעשה עבודת חקר, שתהווה חמישים אחוז מציון המבחן, מה שיכול להציל את רובם מכוויה מוחלטת."
רוני פלטה אנחת רווחה, "לגמרי חשבתי שאכשל." אמרה בחיוך, שמחה שתהיה לה הזדמנות לשמור על ממוצע הציונים החסר-פגמים שלה.
"אחלק אתכם לזוגות כעת ואשלח לכל אחד במייל הנחיות לעבודה."
דיי התאכזבתי, מפני שתכננתי לעשות את העבודה עם רוני אבל זה תמיד כיף להפתח לאנשים חדשים.
מר.שטיינברג עבר את מרבית השמות,
"יניב פלד." קרא מר.שטיינברג, ליבי הלם בקצב מטורף רק למשמע שמו,
"אני מצוות אותך עם…" עגלי זיעה ניקוו בצדדי ראשי, "עם מי ציוותתי אותו…" מלמל לעצמו מר.שטיינברג, מה שעושה לעיתים קרובות,
"יניב פלד עם…" הפך את הדף ברפרוף, "הו! הנה זה!"
"יניב פלד וסיוון גולד."
אוי, האירוניה.
סופה געשה בתוכי. שנה וחצי אני מאוהבת מעל הראש בבן אדם ולעולם לא היינו יחד בעבודות, עד שנפרדנו- ואז אנחנו יחד?
מר.שטיינברג המשיך לפטפט עוד ועוד על מחקר רפואי חדש פורץ דרך שהתגלה אך לא הקשבתי כלל וכלל, הייתי שקועה במחשבות עמוקות, איך העבודה עם יניב תהיה? ואיך אוכל להתחמק מזה?
הצלצול התנוסס ברקע וזינקתי את עבר מר.שטיינברג, שארז את חפציו בקלילות, בעודו מזמם לו שיר.
"מר.שטיינברג!" צווחתי,
"מר.שטיינברג!" המורה התימהוני המשיך לפזז לו,
"מר.שטיינברג!" צעקתי בקול רם והוא הביט בי, בעודו מסדר את דבריו במזוודת העור הקטנה שלו-שהשד יודע מה נמצא בה,
"תשמע, זה בקשר לשיבוצים… אממ… אשמח אם תחליף אותי שיבוץ, בעבודת החקר." לחשתי, פן ישמע אותי יניב,
"ממה שידוע לי, את ויניב מסתדרים מעולה."
הרגשתי איך לכלוכית מציפה את עיניי, "אנחנו כן, כלומר, לא. נפרדנו אתמול וזה יהיה מביך עד מאוד, יש אפשרות שתחליף לי שיבוץ?"
"אני מתנצל. באוניברסיטה יהיו מורים קשים כאבן, אני רק מכין אותך לעתיד ושם לא ירחמו עלייך, זה רק יחשל אותך. בהצלחה!" קרא והמשיך לשיר ביציאתו מהכיתה.
חזרתי לכיתה בפנים נפולות, יניב ניגש אליי וביקש לדעת מתי אנחנו נפגשים.
אמרתי לו שניפגש בעוד יומיים והתפשרנו על הבית שלו. חייכתי לעברו חיוך רחב והתאפקתי לא להגיד את מה שאני באמת חושבת,
שאני עדיין-למרות הכל- אוהבת אותו.
כן, אוהבת אותו.