מעמד חברתי- פרק 12

-בר-:
עשרים ושלוש-תשע עשרה לטובתנו, זו הייתה התוצאה אחרי הרבע הראשון של משחק הכדורסל. לצידי ישב עומר, מפצח גרעינים שחורים מלאים במלח. ככה אנחנו אוהבים לאכול אותם, כשהם חסרי מלח זה פשוט לא טעים. אני שונא את זה אבל במשחקי כדורסל אני ברברי, זורק את הקליפות על הרצפה, צועק בקולי קולות כדי לעודד, עושה כל מה שאפשר בשביל לעודד את השחקנים שאני אוהב. עדיין לא פיענחתי ממי קיבלתי את זה, אבל ככל שאני חושב על זה אז כנראה שמישהו רצה לשמח אותי מאוד בקשר לפרויקט המעשה הטוב וזה מישהו מהשכבה, מישהו שמכיר אותי טוב ויודע שאני אוהב את זה. שעות תיחקרתי את עומר ועשיתי לו פסיכולוגיה הפוכה בזה שאמרתי לו שאני פשוט מרגיש בר מזל שיש לי את הכרטיסים האלה ושאין לי מושג מאיפה קיבלתי אותם, אבל הוא לא אמר כלום על זה מהבחינה הזו. חשבתי שאולי הוא יודע, שהרי זה לא יהיה הוא כי יש לו מישהו שהוא התחיל לעבוד על משהו בשבילו. טוב, למישהו כנראה ממש אכפת ממני.
"כמה אימונים יש לך השבוע?" שאלתי את עומר. עומר שוחה בערך מאז שאני מכיר אותו, מתמקצע בזה. הוא לא החנון שיושב מול המחשב כל היום, אלא הוא עוסק בספורט שהוא הכי אוהב. הוא חי את המים, הוא מאוהב במים. אי אפשר להתחרות איתו כשהוא במים, הוא מהיר בצורה בלתי רגילה, אבל הוא גם יודע ליהנות מהכל. הוא השתתף בכמה וכמה תחרויות בחיים שלו, הוא עוד לא זכה פעם אחת במקום הראשון אבל זה אף פעם לא בוער בו, הוא רק אוהב את התחושה של התחרות. הוא יודע שהוא לא הכי טוב, אבל הוא הכי טוב בשביל עצמו.
"שלושה, כל יום להמשך השבוע כולל שישי בבוקר," הוא אמר מיד, "למה?"
"סתם," הרהרתי, "חשבתי לנסות לארגן משהו מתישהו." הוא הסתכל עליי בפרצוף עקום וגיחך לעצמו. צחקתי ואמרתי לו שכל ההוויה החברתית מתחילה ממש להשפיע עליי, שאני שם לב לזה שאני הרבה יותר נהנה ממפגשים חברתיים, ויותר צריך את המפגשים האלה. אני מרגיש שאני חי הרבה יותר בכמה ימים של י"ב מאשר שחייתי בשנים האחרונות. זה לא שהייתי מקובע הביתה, אבל עכשיו אני מרגיש את הצורך להיות שייך לחבורה מסוימת, או לפחות לחדד את הקשר שלי עם החבורה הזו. בעוד שנה מהיום היא כבר לא תהיה ככה, לא נתראה על בסיס יומיומי, לא אראה אותם מבריזים מהשיעורים או מפספסים תוכן בשיעור, והכל יהיה אחרת. מוטב לחוות עכשיו מאשר להצטער אחר כך, וכדאי לחזק את מה שכבר יש כשהתדירות למפגשים עוד גבוהה.
"על מה חשבת?" הוא שאל אותי בחיוך. אמרתי לו שאפשר לסדר משהו פשוט, יציאה פשוטה לבר ביום שישי בערב, כמה יוציאו רכב, מפגש בנים.
"בנים? מה עם הילה?" הוא צחק. גיחכתי ואמרתי שעם כמה שזה הולך טוב, היא לא יכולה להצטרף לפגישת בנים, כי זו רק פגישת בנים. הוא צחק ואמר שזו נשמעת הצעה טובה, ושלא יזיק לו לשבת על בירה ולצחוק על החיים יחד עם כולם. יש לנו את הצחוקים שלנו, את החברויות והג'סטות שרק אנחנו מבינים, וכשאנחנו יושבים יחד פשוט כיף לנו. היציאה האחרונה שלנו ככה הייתה כמעט לפני חודש, באוגוסט לא היינו מלאים כי כמה חברים טסו לחו"ל. הגיע הזמן לאחד שוב את החבורה.
"מה באמת הולך עם הילה?" הוא שאל אחרי שהסכמנו לדבר קרוב יותר ליום שישי. חייכתי ואמרתי שזה מתקדם כמו שאני רוצה שזה יתקדם, לאט ובטוח, שאני מרגיש שטוב לי איתה ושזה מתחיל לקבל תפנית טובה של מערכת יחסים. אמרתי לו שהכל רגוע לבנתיים, בודקים גבולות, לא נפגשים יותר מידי, לא חופרים יותר מידי, אלא שומרים על הטעם הטוב.
"תגיד גבר.." הרהרתי ושמעתי את הכרוז אומר שחוזרים לרבע שני. התבאסתי שפספסתי את הטיימינג הנכון, אבל עומר כבר סוקרן. אמרתי לו שלא משנה ושאגיד לו אחר כך. לא רציתי להיכנס לזה על תחילת רבע חדש אז אמרתי לו שאני אגיד לו את זה אחרי הרבע, שעכשיו צריך להתרכז בלעודד.
"איך שתרצה," הוא צחק, "אני מקווה בכל מקרה שהם ישמרו על היתרון שיש להם עכשיו."
הם לא. הקבוצה היריבה קלעה סל בכמה שניות האחרונות של הרבע והובילה בשתי נקודות בסוף הרבע השני. התבאסתי אבל זה היה פער קטן שאפשר היה לצמצם אותו. עומר ואני יצאנו לקנות משהו לשתות וחזרנו במהירות לשבת במקומות שלנו. הוא שאל אותי כשהתיישבנו מה רציתי לומר, ואני ניסיתי לחשוב איך לנסח את השאלה שמאוד לא נעים לי לשאול.
"מה קורה בינך לבין נועה?" שאלתי. הוא כמעט נחנק מהשתייה שלו. הוא השתעל כמה פעמים עד שטפחתי לו על הגב. אחר כך צחקתי צחוק קטן כשהוא מנסה לחזור ולנשום נורמלית.
"אתה לא מבין כמה הזוי המשפט שהוצאת הרגע מהפה?" הוא שאל בחיוך, "אני ונועה? מה הקשר? דיברתי איתה בשבילך, זה כל מה שקרה."
"דיברתם בים." אמרתי מיד.
"היא תפסה אותי לשיחה, אנא אערף, סתם היה כיף לדבר איתה, אמרתי לך שהיא מקסימה. היה נראה שהיא גם עייפה אז כשראיתי שכבר מאוחר והייתי צריך לחזור הביתה להשגיח על תמר הצעתי לה טרמפ. היא לא רצתה, אמרה שהיא צריכה להמשיך לארגן את הכל, הגיוני היא הייתה חלק מהמארגנים. מאז לא דיברנו. לא יודע מה אמור לקרות שאתה בכלל שואל את זה." הוא צחק. הוא הסתכל עליי לעוד כמה שניות בשקט ואז אמר שזה נראה שממש מפריע לי אם מישהו אחר מדבר איתה, מישהו שהוא מאיתנו, מהאנשים שלא דיברו איתה מעולם. הוא אמר לי שהוא לא בונה על קשר כזה, שזה נראה לו אפלטוני, שזה נראה לו שהיא פשוט נחמדה אליו כי באותו היום ספציפית הייתה להם אחלה שיחה. מצידו הוא לא מצפה לטפח קשר, ככה הוא אמר לי.
"היא יפה אבל הא?" נאנחתי.
"מדהימה," עומר צחק, "אבל היא לא לרמה שלי. בחורה כמוה יוצאת עם אנשים כמו ערן שבתאי, אנשים שאנשים ישברו את הראש כדי לחשוב איך לשמח אותו כי זה יעשה בשבילם רק טוב, הוא מאלה שכל פרויקט קטן עליהם, אני מכל פרויקט רק מפחד יותר ויותר."
"זה לא נכון." אמרתי מיד.
"המקום היחיד שלא תמצא אותי מפחד בו זה השחייה," הוא אמר והחזיר אותי לתחילת השיחה של שנינו, "כשזה נוגע לחברה ולאנשים שלא לקח לי כמה שנים טובות ליצור איתם קשר טוב, אני יכול בקלות להסתגר. אני בן שמונה עשרה, לא הייתה לי מערכת יחסים אחת אפילו, אני לא חושב שאני טוב בזה, אני לא חושב שיש לי מה לתת בשביל קשר, אני לא חושב שמי שתהיה איתי תבין את הביישנות שלי. הקשר שלנו הוא מה שהוא כי כבר כמה שנים שעבדתי עם עצמי להפוך אותו לטוב, שגרמתי לעצמי לסמוך עלייך מספיק בשביל להתקרב אלייך, בשביל להיפתח אלייך. אני סופר לך על עשר אצבעות את החברים הכי טובים שלי, ואלה שאני באמת מרגיש בנוח להיות אני מולם. זה לא שאני לא מנסה.." הוא נאנח לבסוף, "זה לא שלא קשה לי להיות במצב שאני נמצא בו, אבל אני לא יודע מאיפה לשאוב ביטחון. ממך ומגל אני מנסה כמה שיותר, אתם החברים הכי טובים שלי, אבל אני אפילו אליכם לא מגיע. לקמצוץ של שנייה הרגשתי בשיחה עם נועה באמת בנוח עד שחתכתי את זה והסתגרתי שוב, היא לא שמה לב כמובן, אבל אני הרגשתי כמה אני הרבה פחות פתוח לדבר איתה. זה קורה מעצמו." הסתכלתי עליו מתוסכל, שותה שוב מבקבוק השתייה שבידו. טפחתי על השכם שלו ואמרתי לו שזה בסדר, שזה האופי שלו ושאני בכל מקרה מרוצה מהקשר שיש לשנינו.
"ובכל מקרה, אני לא אגיד שקשה לי שמדברים איתה כי אני עדיין חושב על מה שהיה באותו ערב, אבל אם לרגע קטן הרגשת בנוח איתה, אל תפספס את הקשר הזה אם הוא יקרה. מי יודע, אולי הוא יעשה לך מאוד טוב, אולי שם תיפתח יותר מהר ותפתח מחסומים עצמיים בקלות רבה יותר, מי אני שאמנע את זה ממך?"
"תודה שאתה אומר את זה," הוא חייך, "אבל בכל מקרה אני חושב שהכל זה בקטנה. אולי עכשיו נגיד היי פה והיי שם, אבל מכאן ועד לקשר, זה לא יקרה. אני מצידי בכל מקרה לא אפנה אליה, אני אצטרך ביטחון פי שמונה ממה שיש לי כרגע." שמענו את הכרוז מכריז על תחילת הרבע השלישי, וחייכתי לעומר ולקחתי חופן של גרעינים שחורים.
"תודה על שאתה כל כך כן איתי, ועכשיו בוא נפסיק להיות נקבות, יש לנו משחק לנצח."
"ארבע הפרש לטובתנו בסוף הרבע הרביעי, מה אתה אומר?"
"שבע נקודות הפרש, לא יודע לטובת מי." חייכתי. הוא הנהן והעביר את מבטו לעבר המגרש. כל ההתלהבות חזרה במהירות ונכנסתי באטרף למשחק.
"עשר הפרש! עשר!" צעקתי בהתרגשות כשיצאנו מהמגרש בחזרה למגרש המכוניות. לא הפסקתי להתלהב, לא הפסקתי לקפוץ באוויר, לא הפסקתי להיות שמח. מעולם לא הייתי כל כך שמח במשחק כדורסל. לא רק שהשיחה עם עומר הייתה טובה, גם ניצחנו ובהפרש כל כך טוב. הם שיחקו אותה בשני הרבעים האחרונים, נכנסו באימאמא של המשחק. הם הבינו שמדברים כאן על התקדמות עד לאליפות.
"להוריד אותך בבית?" שאלתי את עומר כשנכנסנו לרכב. הוא הנהן אליי ונשען לאחור, מנסה להוריד את רמת האדרנלין הגבוהה שיש במשחק כדורסל. שנינו מתים על זה, אלה אנרגיות שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר. שמתי מוסיקה בזמן הנסיעה, לאף אחד מאיתנו לא היה כוח לדבר כי כל אחד שקע מהר בעולם שלו, אני מאושר מהניצחון, ואצלו ראיתי את גלגלי המוח עובדים. לא רציתי להיכנס ולחפור ולשאול על מה הוא חושב, אז נתתי לו את הזמן שלו בשקט.
"לילה טוב גבר." אמרתי כשעצרתי מול הבית שלו. הוא צחק ונתן לי כיף של אחים.
"תודה על משחק ענק, באמת תודה על ההזמנה." הוא חייך. אמרתי לו שבשמחה, ושידעתי שהוא הפרטנר המושלם למשחק הזה. הוא סגר את הדלת אחריו ואני המשכתי לנסוע לביתי. אני חולה על ניצחון.