צלי הלילה- פרק 2 (פצוע קשה) ההרשמה עדיין פתוחה!

סילביה מובילה אותי לחדר האוכל ומתיישבת למולי בעוד היא שולפת מתיקה שני מקלות ארוכים וקטנים עם עיטורי פרחים בצבע מייפל, אני כבר ראיתי מקלות לאכילה, במסעדות יפניות.
היא מסיטה את שיערה אל מחוץ לטווח הצלחת שלה, בחשש שתלעס את השערות הדקות. אני מעמיסה לצלחת שלי כמה אטריות ובשר. "אני אערוך לך סיור אחרי ההפסקה, את אמורה להכיר את המקום, וגם את האנשים," היא מרימה גבה אל חבורה של שחקני פוטבול בשולחן מאחורינו אבל אני סולדת קלות. סילביה נאנחת.
"את תיהני פה."
אני לא בטוחה.
כשההפסקה מסתיימת אני לוקחת את הילקוט שלי אבל החפצים נופלים, והנערה הזו מכיתה י' מרימה את הקלמר שלי ומושיטה לי אותו באגרוף קמוץ, היא מרפה קלות ומחייכת חצי חיוך ונעלמת בין ההמונים, אני בוהה בחלל הריק והעיניים הירוקות והגדולות שלה נצרבות בעורפי, אבל היא לא שם. "איפה את לעזאזל?" רוטנת סילביה. "אנחנו נאחר, אולי לא היה רעיון טוב להתחבר עם 'הילדה החדשה'".
אנחנו נכנסות לכיתה, הפעם זה שיעור של כיתות ט' בלבד, גרמנית. אני שמחה לא לראות את העיניים המטורפות של הילדה מי' או שחקני פוטבול שרירים מדי. סילביה גוררת ברעש את הכיסא לצידי, זה משונה שהיא מתנהגת כמו חברת ילדות, אבל נחמד, אולי כן יקבלו אותי בניו-אורלינס.
המורה לגרמנית נכנס לכיתה, הוא אדם גבוה, עם שיער שחור ומתולתל ועיניים עם ניצוץ שובב של נער, כאילו רק גמר את הלימודים. אני מביטה בו בחולמניות בעוד הוא מסביר לתלמידים את המילים החדשות שממש לא מוכרות לי ופונה אלי. "את מוזמנת להגיד משפט." הוא מניח בידי קלף קטן עם הכיתוב, מה דעתכם עלי, אני מצטנפת בכיסאי ומהרהרת. "-אני לא יודעת."
המורה נראה מאוכזב מן הצפוי, ולרגע קטן העין שלי מלכסנת מבט לתיק שלו, שנושא את התג: לריסו, אולי זה השם שלו. סילביה נראית משועממת, היא משחקת בעיפרון שלה כמו שאר התלמידים מלבד כמה בשורות האחרונות שממשיכים לקרוא בקול. סילביה שולפת את הטלפון שלה וכותבת כמה מילים, הטלפון שלי משמיע ציוץ, המורה לריסו קופא במקומו.
"של מי הטלפון?" מבטא ניכר בקולו.
סילביה מרימה יד. "של בוב נלסון."
כשהמורה יוצא מהכיתה עם התלמיד המסכן שהתחמק לשיעור מכיתה ח' התלמידים יוצאים אחריהם להפסקה שלא הייתה אמורה להתקיים וכמה ילדים משבחים את סילביה בכישרון הדגול שלה.
"מה עשית? האשמת ילד תמים לגמרי."
"גם אני אהיה תמימה כשהמורה יפנה אלי."
אני לא מסוגלת לכעוס עליה, על אף אחד, אבל אני מזעיפה פנים באי רצון ושולחת אליה מבטים מאשימים, בוב נלסון מציץ מאחורי הכתף של המורה ומביט בי קצרות, ואז הוא מתייפח.

לורה מכינה מאפה בקר לארוחת צהריים, כזה עוד לא אכלתי, למרות שאחותי משוכנעת שהוא קנוי ומוקפא. אני חותכת את אחת מהפינות השחומות שלו ולועסת אותה בפה פתוח, ונסה קמה מהשולחן ועולה לחדר שלה, היא לא נגעה במאפה.
"תקראי לאחותך, היא צריכה לאכול," אומרת לורה. היא נוטלת את המזלג של ונסה ובולסת את שאריות האוכל, אין טעם רק לקרוא למישהו עכשיו. לפחות היא אכלה.
השמיים כבר צבועים ורוד כהה, אולי שש, סילביה אמורה לישון אצלי היום, החשמל שלנו הותקן, וגם הדוד. הפעמון מצלצל בסביבות שש וחצי ואני פותחת את הדלת בחשש שסילביה תראה את לורה ומחר כל בית-הספר ידבר על הילדה המוזרה עם האימא החצי מתה. אני דוחפת אותה אל המדרגות וטורקת את דלת החדר שלי לפני שהיא מספיקה לפלוט מילה. סילביה בוהה במיטה שלי ומתיישבת. "אז… מה את רוצה לעשות?" היא מתרחקת מעט כאילו חוששת שיהיו חיידקים.
"לא יודעת, מה עושים במסיבות כאלה בדרך כלל?"
סילביה מטופפת באצבעה על המיטה. "את זה," היא משליכה עלי כרית ואני מגחכת בקול עד שמשהו מקפיא את העצמות שלי, סילביה מרימה את הראש. "זה היה ינשוף," היא אומרת בקוצר רוח. "זה בסך הכול יצור דבילי קטן." אני מהרהרת. "זה לא נשמע לך די קרוב…?"
משהו מתרסק על החלון שלי, ינשוף, כמובן. סילביה ממהרת לאדן ופותחת אותו, אני מושה את הינשוף החצי מעוך ומרימה את כנפיו, הן לא נראות שבורות, הוא כלל לא מגיב.
"זה קורה כאן לרוב?"
סילביה מהנהנת. "עונת הנדידה של הינשופים."
"סילביה."
"מה?"
"ינשופים לא נודדים."
היא צורחת בפאניקה. אבא שלי נכנס. "מה קרה לכן בנות?!"
הוא מבחין בינשוף חסר ההכרה וממהר לקחת אותו למטה, סילביה נשארת מופתעת והרגליים שלה משקשקות. "זה יעשה לי טראומה לכל החיים, איזה מין בית זה?"
אני מושכת בכתפי. "אפילו אני לא יודעת."
אנחנו יורדות לבדוק מה עם הינשוף וחולפות על חדרה של לורה. ונסה רוכנת מעל הציפור המסכנה ואבא שלי חובש את אחת מרגליה. "חסרה לה אצבע," הוא אומר. "נראה שגם כמה ציפורניים התעקמו," הוא אומר פעם נוספת בניחום. "הוא בטח עבר יותר מזה."
אני בוהה בעיניים הצהובות.