המלאך האבוד| פרק 16: אני אוהבת אותך, דניאל

בראשון לנובמבר, יום אחרי המסיבה המטופשת שלי, עמדתי באיצטדיון הענק שלי ליברפול, לבוש טייץ צמוד שחור, חולצה צהובה זוהרת ווסט תואם. כובע גרב היה חבוש לראשי והרגשתי את רגליי קופאות מבעד לנעלי הכדורגל שלי.
אדין עמד לידי כהרגלו, רועד מקור גם כן. טיפות גשם גדולות וכבדות נפלו על ראשינו ואני חשדתי שזה לא גשם רגיל אלא גשם שמעורב עם ברד.
עד כמה חסרי מזל אנחנו שדווקא שאימון הראשון יורד גשם ארור?
משכתי באפי בדיוק כשיאן הודיע שסיימנו עם החימום והמתיחות ועכשיו נתחיל לשחק. הוא חילק אותנו לשתי קבוצות שוות והתחלנו לרוץ. לא הבנתי איך שאר הבנים מצליחים להיכנס למשחק, אני רצתי רק כדי להתחמם! הכדור היה הדבר האחרון שעניין אותי.
לפני המתיחות והחימום יאן הציג אותנו, החדשים, לשאר חברי הקבוצה הותיקה. הכרתי את כולם בשם והאמת שדיי התרגשתי להכיר שחקני כדורגל אמיתיים שעולים לשחק עם קבוצת הבוגרים מידי פעם.
ידעתי מי הם הכוכבים המבטיחים של הקבוצה ומי הם החדשים, הפילוג נראה לעין. ואני ממש קיוותי למצוא את מקומי ולהסתדר.
אדין התנגש בי בכוונה ופלט "תתחיל לשחק דאניאל!", למרות שהוא היה בקבוצה היריבה. לפחות אני עם הטמבל הזה, חשבתי בליבי. לפחות כבר יש לי חבר בקבוצה הזאת…

אחרי שלוש שעות יאן פיזר אותנו בזריזות, הקבוצה הבוגרת הייתה אמורה להגיע לאימון ולא משנה כמה התחננו להישאר לצפות באימון הוא לא הרשה לנו, "קדימה! כולם הביתה לפני שיתחיל לרדת מבול!".
אם ריחמתי על עצמי באותו בוקר על הקבוצה הבוגרת ריחמתי פי מאה. בדיוק כשסיימנו להתאמן רעם נשמע מרחוק וכולנו ידענו שבאמת עומד לרדת מבול.
אדין מיהר לשיעור שיפור האנגלית שלו שהיה במרחק חמש דקות הליכה מהאיצטדיון ואני הלכתי לכייון הרכב שלי שעמד בחניה. ברגע שפתחתי את הפלאפון ראיתי חמש שיחות שלא נענו ממל והלב שלי נפל לריצפה. אלוהים….לוסי…קרה משהו ללוסי!
מיהרתי לחייג אליה, אחוז טירוף ועומד מתחת לגשם השוטף, "מל!? מל מה קרה?", צעקתי ברגע שהיא ענתה.
"היי!", קולה נשמע עליז משום מה, "הכול בסדר! איפה אתה? רציתי שניפגש היום".
פלטתי אנחה, אני חייב להפסיק להיכנס לפאניקה בכול פעם שהיא מתקשרת אלי כמה פעמים, הרי לוסי בסדר! עומדים לשחרר אותה הביתה השבוע, הסרטן נסוג שוב.
"בטח", מלמלתי, מופתע מהשינוי בטון הדיבור שלה. בפעם האחרונה שנפגשנו רבנו ולא דיברנו מאז.
"דיברתי עם לוסי", מל אמרה וחיוך עלה על פניי, השדה הקטנה הזאת! הבטיחה שתדבר עם מל ובאמת עשתה את זה.
"היא פקחה לי את העניים…דיברנו ו… אני אשמח שניפגש ונדבר גם", מל סיימה ואני מיהרתי להסכים ולשאול מתי נוח לה.
קבענו להיפגש עוד שעתיים, אחרי שאגיע הביתה ואתקלח מהאימון הזוועתי הזה ורגע לפני שהיא ניתקה שמעתי אותה לוחשת : "אני אוהבת אותך דניאל".

מיהרתי לעבר הרכב שלי, כמעט בדילוגים. הייתי חייב ללוסי בענק! הפעם אני לא הולך לאכזב את מל, אספר לה הכול ואקווה שהיא תבין ותסלח לי, הרי זאת בסך הכול אי הבנה אחת גדולה….נו באמת, אני ולוסי!
לחצתי על הכפתור שאמור לפתוח את הרכב, הפנסים היבהבו אבל שום דבר לא נפתח. "מה לעזעזל?", מלמלתי ולחצתי שוב. ושוב. ושוב.
"חרא!", צעקתי ובעטתי ברכב. המערכת החשמלית שלו קרסה! "חרא! חרא!! חרא!!!".
לא האמנתי שזה קורה, דווקא היום, דווקא שעתיים לפני שאני אמור לפגוש את מל ולקבל הזדמנות לתקן הכול בנינו, ודווקא כשיורד מבול.
באותו הרגע מכונית ספורט שחורה נכנסה לחנייה. קיללתי בליבי, זה היה אחד הבחורים מהקבוצה הבוגרת שעכשיו יראה אותי עומד באמצע החניה ,ספוג מים ורועד כמו כלבלב נטוש! עד כמה היום הזה יכול להיות חסר מזל?
מבעד לגשם החזק הבחנתי ברובין סומארס, הקפטן של ליברפול, יוצא מהרכב ומסוכך על ראשו מפני הגשם.
אף פעם לא עמדתי קרוב כ"כ לשחקן כמו רובין. נכון, אבא שלי היה שחקן מצליח ולא פעם ולא פעמיים הייתי עם חבריו לקבוצה אבל זה היה כשהייתי קטן ותמים.
בהיתי ברובין כמה דקות ואז סובבתי אליו את גבי, מה אני עושה עכשיו?! בדיוק כשהתכוונתי להתקשר לפול הרגשתי טפיחה על הכתף. פרצופו של רובין היה צמוד לשלי.
"היי חבר, קרה משהו?".
"אמ..אני אה…", רובין היה בגובה שלי. בגלל העובדה שהייתי אוהד מושבע של הקבוצה ידעתי שהוא בסביבות גיל העשרים וחמש שלו. עניו היו ירוקות, אך יותר כהות משלי ושערו היה חום וקצוץ.
"הרכב שלי ניתקע", הצלחתי לומר לבסוף.
רובין חייך ומשך אותי לכיוון האיצטדיון. לא החלפנו מילה עד שלא נכנסו לתוכו ואז עמדתי מול רובין סומאס רטוב ונבוך.
"חבר, נרטבת כהוגן!", הוא חייך וניער את ראשו,טיפות מים עפו לכול עבר.
משכתי בכתפיי, "זה לא משנה…אני חושב שצריך להזמין גרר", האמת שעדין הייתי נורא נבוך ממנו. הוא שחקן ברמה עולמית! כוכב! איך אני אמור לדבר איתו?
" או כמה לא מנומס מצידי. אתה מתאמן בקבוצה הצעירה שלנו?", הוא חייך והניח יד על כתפיי, מלווה אותי לכיוון המלתחות שלהם.
"אממ כן. האמת שהיום היה האימון הראשון שלנו", נורא חששתי להיתקל ביאן במקרה. הוא בטח יצרח עלי שהסתננתי בכוונה כדאי לראות את אימון הבוגרים.
"אז נעים להכיר, אני רובין סומארס", הוא הושיט יד ללחיצה.
"דניאל", לחצתי את ידו, "דניאל סקוט". ראיתי את עניו מתרחבות קצת והבנתי שהוא זיהה אותי לפי שם המשפחה, באותו רגע שבו החזרתי מבט לעניו הירוקות לא ידעתי איזה חלק חשוב רובין סומארס ימלא בחיי.

נתקעתי באיצטדיון כמעט ארבעים דקות. רובין עזר לי להזמין גרר ואז נתן לי בגדים יבשים.
התקלחתי במים חמים בזמן שהוא הכין לי תה חם ואז ישבנו במלתחות ודיברנו. מתברר שהוא הקדים בכמעט שעה לאימון שלו והיה לו זמן לפטפט איתי. האמת שאף פעם לא תיארתי לעצמי איך זה יהיה להיפגש עם שחקני כדורגל…בעצם כן תיארתי! הייתי משוכנע שכולם כמו אבא שלי; סנובים נפוחים שחושבים שהם מלכי העולם. רובין היה בדיוק ההפך, הוא כמעט ולא שאל על אבא שלי והתעניין בעיקר בדרך שעברתי ובחיים שלי.
הוא היה פשוט מידי והרגשתי כיאלו הוא אחד מהאנשים הפשוטים שהולכים ברחוב, מישהו שעדין לא השיג הכול בחיים.
אחרי ארבעים דקות הגרר הגיע ורובין ביקש שאשאר לאימון של הקבוצה אך סירבתי בנימוס, החלפנו מספרי פלאפונים והוא הבטיח לשמור על קשר.
אחרי שראיתי את המכונית האהובה שלי נגררת הזמנתי מונית וחיכיתי לה בחוץ, בזמן שהחניה ממשיכה להתמלא ברכבים ושחקני העל של ליברפול יוצאים מתוכם וחולפים על פני.
מרחוק הבנתי בזוג מתנשק ונמרח אחד על השני על ספסל שהיה מרוחק יחסית מהאיצטדיון.
הבטתי בבחורה, היה לה שיער שחור ארוך וגולש שהזכיר לי את מל. מתי אני ומל נתנשק ככה מול האיצטדיון?
למה הקשר שלנו מסובך ודפוק ולא מתקדם? למה אנחנו לא יכולים להיות כמו-
ואז שמעתי את הצחוק של הבחורה. היא לא נראת כמו מל. זאת מל! לכמה רגעים ספורים קפאתי במקומי, משוכנע שאני תוהה, עייף מידי.
ואז התחלתי לרוץ לעברם בשאריות כוחותיי.
זאת הייתה מל, לבושה בג'ינס ומעיל שאני קניתי לה.
זאת הייתה מל.
שישבה על ספסל בקירבת האיצטדיון והתנשקה עם אדין.