גורלות משתלבים

הוא עמד בכניסה לבית החולים, מסתכל על הדלת המאיימת שנפתחת ונסגרת. על האנשים הנכנסים ויוצאים והוא עדיין לא היה מסוגל להיכנס. הפלאפון שלו לא הפסיק להתריע על שיחות והודעות נכנסות והוא התעלם מהן בכוונה. יודע שזו היא… יודע שהיא מתחננת שיבוא להיות איתה בזמן הקשה שלה. הוא שאל את עצמו האם היא יודעת שזה רגע קשה גם בשבילו. עברו שמונה שנים מאז אותו הלילה הנורא כשהוא נכנס דרך הדלתות האלה…
הוא רצה להיות שם בשבילה. רצה לאסוף אותה לזרועותיו ולומר לה שהכול יהיה בסדר. אבל הוא עדיין עמד מול הכניסה. הוא ידע שהזמן עובר וכל דקה היא קריטית. הוא לא ידע מה המצב שם, אבל היה משותק ברגליו. הוא פחד לחיות את הרגעים האלה שוב. הכניסה, העלייה במעלית, החרדה, החוסר ודאות, ההמתנה, התפילה והשנייה הזאת שהדלת נפתחת והרופא יוצא ואומר את מה שהכי לא רצית לשמוע… הוא ידע שהיא עוברת את אותם הרגעים האלה ממש בזמן שהוא עמד שם. והוא ידע שהוא צריך ורוצה להיות שם בשבילה. הוא ידע שהוא צריך להפסיק לחשוב על עצמו ולהיכנס. 'שמונה שנים עברו מאז.. זה מספיק זמן בשביל להתגבר על כל העניין' הוא חשב לעצמו. האהבה שלו אליה גברה על כל מחשבה אחרת ולבסוף הוא החליט להיכנס…
הוא הצליח לעבור את הדלתות ובכל צעד שעשה, ליבו פעם יותר בחוזקה. כשהמעלית נפתחה, ליבו כמעט הפסיק לפעום… הוא ראה את עצמו, אותו נער בן השש-עשרה שחייו עומדים להשתנות. כל השנים האלה הוא היה עסוק בלהדחיק את הזיכרונות האלה ועכשיו הוא חי אותם שוב. העלייה במעלית היתה לו נצח. הבטן כבר התהפכה לו והדמעות חנקו את גרונו. הוא רק רצה לצאת החוצה, לחזור חזרה. אבל הוא אהב אותה. הוא כל כך אהב אותה שהוא אפילו לא היה מסוגל להגיד לה כמה. מהרגע הראשון שהוא הכיר אותה הוא כבר התאהב בה. אז היא היתה עם מישהו אחר, אבל זה לא הפריע להם להפוך לחברים טובים. וגם כשנפרדה מהבחור, הוא המשיך להסתיר את אהבתו ממנה. אבל כל הזמן תהה אם היא בכלל יודעת…
הוא יצא מהמעלית ונכנס למחלקה. כשפנה במסדרון, ראה אותה יושבת ומחכה… מחכה לבשורה. הוא הביט בדלת, הדלת הנוראית הזו שכל אחד שמחכה לידה רוצה לקבל חדשות טובות או לפחות את הכי פחות גרועות. אותה הדלת שהוא חיכה לידה שתיפתח כדי לומר לו שאבא שלו חי. אבל זו הייתה הדלת שנפתחה כדי לומר לו בדיוק ההיפך. השיתוק שבו חלף לפתע כשהוא הרגיש אותה כמהלומה המתנגשת בחזהו כשרצה לחבק אותו. הוא כמו התעורר מתוך הזיה, קלט שהיא מתרפקת בתוכו. הוא הרגיש את ליבה פועם, שמע את קולה בוכה והרגיש את רעידות גופה. הוא חיבק אותה ואסף אותה לתוכו, מריח את ריח שערה המשכר. הדמעות זלגו על לחיו והוא כמעט לא הצליח להסתיר את המערבולת שהיה בתוכה.
"הוא היה מעורב בתאונה", היא הצליחה למלמל, "הוא במצב קשה." אמרה ובכתה עוד יותר, לא מרפה מהחיבוק שלו, לא מרפה מהאחיזה שלו, שמא תיפול. "יהיה בסדר, יפה שלי." הוא הבטיח, כולו נסער שאפילו לא שם לב מה אמר. היא חיבקה אותו יותר חזק והצליחה להרים את ראשה לנשק את לחיו. ליבו החסיר פעימה כשפיו אל פיה היו צמודים והנשימות שלהם היו קצרות ומהוססות.
הרגע המיוחד הזה שהוא חיכה לו מאז הכיר אותה לראשונה נקטע כשהדלת נפתחה. הרופא שיצא גרם לו לנתק אותה ממנו ולהתרחק. בזמן שהיא הקשיבה לרופא, הוא הרגיש את עולמו מתהפך שוב. הוא הביט ברופא וזכר אותו. שיערו האפיר מאז ונוספו כמה קמטים על עורו. מתוך הבלבול הוא שמע אותה צורחת. הצרחה הזו הזכירה לו את הצרחה שאימו השמיעה אז באותו המקום. הוא הרגיש שרגליו בוגדות בו ואין לו במה להיאחז. הרופא התקרב אליו, "אנחנו מכירים?" שאל אותו. הוא לא הוציא מילה ורק הניד בראשו. הרופא המשיך להביט בו ואמר: "אני מצטער שאני איש בשורות בשבילך", כאילו הבין שזו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים. "ניסינו כל מה שיכולנו. אני מצטער." אמר והלך. הוא התכווץ למשמע המילים האלה שחדרו לתוכו כמו אלפי סכינים חדות ופילחו את ליבו בשנית. הוא לא עמד בזה ובעודו יוצא למסדרון בסערה, הוא איבד את התחושה ברגליו ונפל לקרקע בוכה כמו שלא בכה באותו היום הנורא.
הוא לא ידע כמה זמן עבר ומתוך הסערה שהתחוללה בו הוא ידע שהוא חייב לחזור אליה. הוא חייב להתעשת על עצמו ולהיות איתה. 'זה לא הרגע הנורא שלך' הוא חזר ואמר לעצמו בזמן שניגב את הדמעות וניסה להסדיר את נשימתו. 'תשלוט בעצמך' הוא המשיך והפציר. ואיכשהו הצליח לאסוף את עצמו וחזר לאותו מסדרון מקולל.
הוא הביט בה עומדת שם יפה ומושלמת כמו שתמיד ראה אותה, פניה היו אדומות מבכי ועל לחייה לא הפסיקו לזלוג הדמעות. הוא ניגש אליה והיה כל מה שהיא היתה צריכה שהוא יהיה. "אבא שלי מת." היא בכתה ללא הרף ובתוך הסערה שלה היא ידעה מה המילים האלה עושות לו, מה המקום הזה עושה לו. ואפילו שהיתה אנוכית ורצתה אותו איתה, הוא חיבק אותה חזק עוד יותר והיא הרגישה איך היא נכנעת לחיבוק הממכר שלו, נכנעת לריח המשכר שלו. והוא לא ידע כמה היא רצתה את זה. הוא לא ידע כמה היא אוהבת אותו אבל לא היתה מסוגלת להגיד. ותמיד תהתה עם עצמה, האם הוא בכלל יודע…