בלי שם/

סובבתי את ידית האוהל בעודי נכנסת אל תוך הבית הגדול והריק שנגלה מולי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את המקום הזה, את הבלבול שחשתי כשהאוהל הקטן והרעוע שראיתי בחוץ נהפך לבית ענק מבפנים.
משיבון הבית ענה שאין איש בבית, ושסביר להניח שיחזרו בעוד כשעה. נאנחתי בשקט ועליתי לחדר הישיבות, שם אנחנו נוהגים להירגע ולנוח. החדר היה גדול, אך עמוס בחפצים לא קשורים. הקירות היו מכוסים בכחול, בעוד הוילונות היו צהובים והספה הגדולה שעמדה בקצה החדר היתה באדום כהה, כמעט בורדו. חפצי נוי נחו על המדפים ופינות הרצפה, סיירה של גמלים ופיל וכמה פיות קטנות; חרבות ישנות כיסו קיר אחד.
עצמתי את עיניי והתיישבתי באיטיות על הספה. אני כל כך עייפה…
צלצול נשמע מלמטה, גורם לי לקפוץ במקומי בבהלה. זה רק הטלפון, חשבתי. הבית כבר יענה בשמי בעוד אני עושה את דרכי אל המטבח. קפאתי במקומי כשזיהיתי את קולו של אבי.
"מוריאל, את לא יכולה להתחמק ממני לנצח. אני יודע מה קרה, אני…" קולו נשמע לפתע מהוסס, כאילו התקשר אך לא ציפה שאענה לו, לכן לא הכין נושא שיחה. "אני מצטער. הוא אמר שהשינוי עלול להיות קשה וכואב, ובודד, אך את לא חייבת לעבור את זה לבד, את תמיד יכולה לפנות אליי, או אל אחיך. את הפכת להיות חזקה כל כך, עוצמתית, ממש כמו-"
"מכשפה." אמרתי, קוטעת את רצף דיבורו. שתיקה נשמעה מהצד השני. הוא היה מופתע לשמוע את קולי. "בפעם האחרונה שבדקתי אני הייתי מכשפה." פתאום הרגשתי צורך לפרוק עליו את כל הזעם שצברתי עם השנים. "הם אומרים ששברת את הווטו, שפיתת את אמא למרות שידעת את גודל כוחה; שהיא נקראת 'האלה הלא-ידועה' בגלל שכוחה היה כל כך עצום, עד שזה כאב להיות לצידה כך שהיא נכלאה במקום סודי כדי שלא יימצאו אותה. הם קוראים לי מכשפה בגלל כל הכוחות שצברתי משניכם-" התפרצתי עליו, משאירה את המשפט האחרון שלי תלוי באוויר.
"אמך היתה אדם בודד. אני הייתי החבר היחיד שלה כשכולם התרחקו ממנה. היא רצתה את זה, היא רצתה לגדל אותך ולחבק אותך, להרגיש איך זה להיות אמא." הוא ניסה להישאר רגוע, אך קולו נשמע כמו זכוכיות שבורות ורגש ישן ומתוק שהחמיץ. עצמתי את עיני ודמיינתי אותו אוחז בידי, מלטף אותה, עוטף אותה בין ידיו הגדולות כאילו הייתי ילדה קטנה שוב.
כשהייתי בת שלוש המועצה לקסמים ונציג האלים לקחו אותי מאמא. הם אמרו שאסור לי לגדול להיות כמוה, אחרת אצטרך לסבול גורל כמו שלה.
כשהגעתי לגיל עשרים הופיע הקשר הראשון שלי אליה. הפסקתי לגדול. הם חשבו תחילה שזה רק זמני ונורמלי, אך כולם ידעו שזה גם מה שקרה עם אמא. אחרי שפיתחתי יכולת ריחוף הם לא חיכו יותר כדי לראות מה יקרה בהמשך.
הם נידו אותי הרחק מכולם.
"אפשר לחשוב שזה היה דבר טוב, לחיות בלעדי האנשים שממילא לא רוצים אותך, אך זה ממש לא היה כך. זה היה כואב, ובודד ושורף. ידעתי שהוא מתקשר עכשיו כי סנרומאש וודאי עדכן אותו לגבי הנשיכה לפני שבוע. עדכון זה גם חלק מהכללים, אני מניחה.
אחרי הנשיכה, הייתי צריכה להרגיש רע, ממש רע, להתעלף או להיתקף בחשקי-רעב בלתי פוסקים או בצימאון עמוק, אך נראה שדבר לא השפיע עליי. אני מניחה שהכוחות שלי פיצו על כך. כאילו הוא קרא את מחשבותיי, הוא אמר, "תקשיבי, אם רק תבואי לבקר, פעם אחת, אני אבדוק את היכולות הפיזיות שלך ונראה עד כמה זה חמור." נאנחתי בשקט, נותנת לו להחליט אם זו אנחה של כן או לא. "מוריאל, אני אקבל אותך גם אם את בחלקך ערפדית עכשיו, וגם אמך."
ניתקתי את השיחה.
החזקתי את ראשי בתסכול. כל כך הרבה דברים טרודים אותי בזמן האחרון, עד שאני בקושי מצליחה לישון.
הדלת השחורה שבמסדרון הפתחה, ואריאל יצא ממנה, משפשף את עיניו. הבטתי בו, מזועזעת. הוא היה כאן כל הזמן ?!
הוא יישר את בגדיו ואת שערו המבולגן כשעיניו נתקלו בי. קולו היה מנומנם. "היי, מתי הגעת?" היה לי מזל רב שהיתה לצידי ספה, אחרת גופי היה מכה ברצפה. אריאל מיהר לעברי. "את בסדר?" רציתי לשאול אותו אם הוא שמע משהו מהשיחה קודם אך לא רציתי להטריח אותו. החבר'ה בבית הזה נוטים לדאוג יותר מידי מכל דבר קטן שהם שומעים.
"כן, סתם עייפה. מה עשית שם?" שאלתי, מצביעה בידי על דלת האימונים. הוא פיהק והתיישב לידי. "סתם התאמנתי, אך אני חושב שהלכתי לישון באמצע… חיכיתי לך אתמול בלילה, איפה היית?" ההילה שלו צעקה מרוב הפגיעות שהוא הרגיש, נבגד בגללי, בגלל חוסר העדכון שלי.
"אה, אני מצטערת, הייתי חייבת לארגן משהו ב… אתה יודע. לא שמתי לב לשעה, כנראה התעכבתי יותר מידי…" שיקרתי לו. אני שונאת לשקר להם, אך לפעמים אין ברירה.
הרגשתי את ידיו עוטפות אותי מהמותניים, מכריחות אותי להסתכל עליו. "אז מתי אני ואת נצא לדייט? את יודעת, אחד אמיתי, לשם שינוי." צחקתי. עד כה כל הדייטים שלנו נגמרו באסון מוחלט, כין אם זה באשמתו או באשמתי.
"אני אמצא זמן, אני מבטיחה, אני פשוט רוצה שזה יהיה הזמן המושלם, ועכשיו…" השתהתי בסוף. הוא תמיד ידע לקרוא אותי הכי טוב מכולם, כך שאני בטוחה שהוא ראה זאת בעיני, את הקושי שעובר עליי.
"זה בסדר, אני מבין," אמר ונישק קלות את לחיי. חייכתי בשובבות והתרוממתי ממקומי, רומזת לו לבוא אחריי.