בין שרידים של דאגה

התהלכתי בין העצים והשקט; חמים, מתפשט בעורקים וממלא את הגוף.
נגעתי בקצות האצבעות בעלים המכווצים שחיו בעבר והשלדים שלהם מספרים את עלילות קורותיהם ביער השליו.
אני שומעת, הקולות מנגנים לי על שיר ישן שהיה קיים, עוצמתי ומלא יופי שאבד ואינו. הם שרים לי בלחש, שיגיע רק לאוזניי שלי, שומרת סודם, נאמנה עד יום מותי.
ובעצם, האין הוא הגיע זה כבר והותיר אותי רוח שקטה ומרחפת, שוברת אדוות של רוח נושנת שאבדה עליה הדעת…
אני מרגישה שונה, קלילה וחסרת כל דאגה שתקשור אותי ארצה, תכבול אותי אל עצמי באלפי קשרים, מהדקת את לבי במאות מסמרים חדים ובולטים.
זו הייתה ההרגשה כשהקיפו אותי אנשים;
כשהעצים עוטפים אותי בענפים רחבים וטוב לב שלא מותנה בדבר, אני מרגישה שלמה. מבקשת לנצח להישאר, בין אם אני חיה ובין אם אבד לו גופי ונותרה לה רק נפש נודדת…
כשאנשים הלכו לעולמם, כולם מסביב אמרו שהנשמות שלהם קרועות, מחפשות מוצא, מיואשות ובוכיות תחת סבל הנדודים.
אף פעם לא הקשבתי למה שכולם אומרים. הלב שלי אמר לי שהם נמצאים במקום טוב יותר משהמוח האנושי הפועל מסוגל לדמיין. התנחמתי באינטואיציה החזקה הזו, כשאמרתי שלום בפעם האחרונה והזלתי דמעה על קברם של אהובים רבים שהותירו אותי מאחור.
בסופו של יום, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם העולם הזה; מורכב מאלפי גוונים של אפור. אכזריות ורשע שברו אותי והובילו אותי אל ברכיי, כורעת תחת העומס.
הרגשתי רע עם ההחלטה שלי. הרגשתי שאולי בכל זאת לא מיציתי כל רגש עד תומו… אבל לא היה אף אחד שיוכל לומר לי בסופו של יום מהי ההחלטה הנכונה לקבל, ואילו השלכות יהיו עלי ועל הסובבים אותי…
כעת אני יודעת, מרחפת בין טיפות של גשם, טובלת באבוקות של אור; זוהרות כגחליליות יפהייפיות, הלב שלי צדק.
הלב תמיד צודק…