קיץ בלתי נשכח- פרק 34

האחות הביאה לי אוכל, טוב היא בעצם הכניסה לצינור הזה שמחובר לגוף שלי מזון מעוכל או משהו כזה.. לי נגמר התיאבון לשנה הקרובה באותו רגע. הרופאים עשו לי כמה בדיקות שגרתיות ואמרו שהם הולכים לבדוק אותי בכל יום עד שאני אשתחרר מה שבקצב הזה נראה רחוק ביותר.. שכבתי על המיטה ואז טום נכנס. "היי איך את מרגישה?" הוא שאל בחיוך "טוב בוא נראה.. אני על סף אנורקסיה, בבית חולים, כל יום דוקרים אותי במחט אחר, מחדירים לי מזון מעוכל לגוף.. אני בגן עדן!" אמרתי בציניות ברורה להפליא והוא צחק "ועכשיו מבחינה נפשית, שכחת טיפה ממנו..?" הוא שאל בצפייה "ממי?" עשיתי את עצמי לא זוכרת אפילו על מי מדובר והוא שוב צחק "לא אני צוחקת.. בערך, זה לא כזה פשוט.." אמרתי "אני מבין אותך.." הוא אמר בכנות "מה זאת אומרת? האם גם אתה מצטרף למועדון הלבבות השבורים?" אמרתי בחצי חיוך "הצטרפת? אני נשיא המועדון כבר חצי שנה! באמת אני מרגיש שמפקפקים בי" הוא אמר בצחוק ואני צחקקתי "אז ספר את סיפורך" אמרתי סקרנית "את באמת רוצה לשמוע?" הוא שאל בביישנות "כן, למה אתה חושב ששאלתי?" אמרתי בחיוך "טוב. אז לפני שנה בערך הצטרפה אלינו לכיתה ילדה חדשה, זה היה בתחילת י"א. היא הייתה מהממת. הושיבו אותה לידי בכיתה ואני הייתי בעננים. מיד התחברנו. דיברנו כל השיעור, צחקנו, אפילו רבנו מכות מבלי המורה שמה לב. היא הייתה בדיוק ההפך ממני, היא הייתה אמיצה ובעלת ביטחון, היא הייתה קלילה והיא לא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת לאנשים. הערצתי אותה. אחרי שבוע כשכבר אזרתי מספיק אומץ כדי לבוא ולשאול אותה אם היא רוצה לצאת איתה היא הסכימה ואני כמעט התעלפתי. היא הייתה בין המקובלות בבית ספר ואני הייתי מהילדים האלה שיושבים בצד ולא מדברים הרבה, שוב הפכים. ביום של הדייט הייתי עם חיוך מרוח על כל הפרצוף. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי. בסוף הדייט היא נישקה אותי ואני הרגשתי שאני מרחף. בקיצור אני לא אהיה עכשיו קיטשי יותר מדי אבל הבנת את הקטע, היינו מושלמים. במשך חצי שנה חייתי את התקופה הטובה יותר בחיי. ביום של החצי שנה שלנו, שבמקרה יצא על היומולדת שלי יצאנו שנלך לסרט כלשהו. בשמונה באתי לאסוף אותה מביתה. ההורים שלה שכבר הכירו אותי טוב וממש אהבו אותי פתחו לי את הדלת ונתנו לי לעלות למעלה אל החדר שלה. פתחתי את דלת חדרה ומצאתי אותה מתנשקת עם איזה ילד מקבוצת הכדורגל של הבית ספר. החיוך שהיה תקוע על הפנים שלי חצי שנה התנפץ למיליון רסיסים. קפאתי במקום ולא ידעתי מה להגיד. היא הסתכלה עלי וגם היא כמוני לא ידעה מה להגיד. כדי לחסוך את הבושה ואת הכעס פשוט ברחתי משם. ואז הוכתרתי לנשיא מועדון הלבבות השבורים, אני כתוב בשיאים באתר אם את רוצה לראות" הוא צחק וגם אני "תגיד תודה שלפחות היה לך משהו אמיתי בקשר הזה.." אמרתי מבואסת "למה? מה קורה אצלך?" הוא שאל בסקרנות "אם היית מתאהב ומגלה כי אותו הבן אדם שהיה היחיד שסמכת עליו, היחיד שאמר לך את האמת ובלי שום תוספות מעל, היחיד שכל דקה איתו הייתה מושלמת, אותו הבן הזה היה מתגלה כמישהו שניצל את תמימות ליבך ובמציאות האמתית הוא רצה להרוג אותך, איך היית מגיב?" אמרתי תוך כדי שהיום של מלחמה עם אורקל רץ לי בראש. "ואוו.. עכשיו את חייבת לספר לי" הוא אמר מרותק ואני סיפרתי לו. כמובן שהשמטתי כמה דברים מהסיפור כמו הכוחות, על רשעי על וגיבורי על וכל הדברים האלה.. מעבר ל"זהות הבדויה" אני רוצה לדחיק את התקופה הזאת מהחיים שלי, אני לא רוצה שום זיכרון מאדם. אפילו לא קטן. ואם זה אומר שאני אצטרך לוותר על הכוחות שלי בשביל זה אני אעשה את זה. "וואי, הנשיאות עברה ישר אליך, בשם נשיא המועדון אני מוכרח להגיד ששברת שיא חדש ועל זה מגיע כבוד" הוא אמר תוך כדי שהוא צוחק "רגע אבל איך הוא ידע לבוא להציל אותך מהאונס הזה?" זה הדבר היחידי שעלה לי לראש.. סמטה חשוכה, גבר מפחיד.. מה יוצא? "כי הוא זה ששלח אותו.. הוא כאילו לא באמת נלחם בו והציל אותי, הפדופיל העמיד פנים שהוא מרביץ לו כדי שהוא כאילו יפסיד בקרב מולו.." אמרתי כשאני מעריפה שקרים אחד על השני. למרות שחלק די נכון כשחושבים על זה.. "תגידי לי שאת צוחקת.." הוא אמר טיפה חושש, טיפה דואג, אבל בעיקר בהלם "אתה רוצה שאשקר?" חייכתי חצי חיוך למרות שהתחלתי להיזכר בי ובאדם וזה גרם לי רק לרצות לבכות יותר.. "ואוו" הוא אמר "אני באמת לא יודע מה להגיד.." הוא היה עכשיו ממש בשוק "זה בסדר.. אני לא צריכה שינחמו אותי.." אמרתי "אני באמת לא יודע מה לעשות עכשיו.." הוא היה עדיין בהלם "לך תעשה את העבודה שלך, לא משלמים לך כדי לשמוע סיפורים שוברי לב של החולים" אמרתי כדי לא למשוך אותנו לרגע מביך של שתיקה "לא משלמים לי בכלל עד הערב היום בעיקרון, אני עושה היום רק משמרת ערב" הוא חייך "אז למה באת?" שאלתי לא מבינה למרות שהייתה לי הרגשה שאני יודעת מה התשובה פשוט לא רציתי לשמוע אותה "מה את חושבת?" הוא חייך ואני התחלתי להאמין לסיבה שלי.. לחשש שהוא מפתח אלי רגשות. אני לא יכולה לעשות לו את זה.. אני פשוט לא מוצאת אותו מושך בקטע כזה.. חשבתי שהוא רק ידיד טוב.. אבל בחיים שלי כל דבר טוב צריך לבוא לסופו בסוף… טוב נו אולי הוא יוציא אותי מאדם לשם שינוי.. "בונוס?" שאלתי בצחוק "באתי בשבילך כפוית טובה" הוא צחק וגם אני "אני יודעת צחקתי" אמרתי והמשכנו עוד לצחוק. הוא אולי לא מעביר ממני את אדם אבל לפחות הוא גורם לי להתעלם מהעובדה שאני מחוברת לצינורות מכל חור.. "רק שתגעי שאני לא מתחבר ככה לחולים כל הזמן, זאת הפעם הראשונה שלי" הוא אמר לי "אתה מנסה להתחיל איתי?" צחקתי "לא, אני מדבר ברצינות" הוא אמר בחצי חיוך "למה לא עשית את זה לפני?" שאלתי "אני אגלה לך סוד, בעיקרון אסור לי להתחבר לחולים.. אבל עד שיש פה מישהי בגילי שנראית טוב ושנראית אחלה של ילדה לא יכולתי לעמוד בפיתוי" הוא חייך "כן אנורקסיה זה מאוד מושך.." צחקתי "אז רגע, יש לנו קשר אסור?" שאלתי בעודי צוחקת מעט "כן, קשר סודי" הוא צחק "לפחות עד שיגמרו השבועיים שלך פה ואז אני מקווה שנמשיך להיפגש גם מחוץ למסגרת של רופא וחולה" הוא אמר "נראה איך תתנהג" אמרתי בצחוק "אני אשתדל לעשות את הטוב ביותר" הוא אמר ואז ראיתי מבעד לדלת את ההורים שלי "סוף כל סוף רואים את החיוך שלך" הם אמרו ונכנסו לחדר "טוב אני ברשותך אלך לי לבקר כמה רופאים, אני אהיה איתך בקשר מאוחר יותר" טום אמר ויצא מן החדר. "אז איך את מרגישה?" אמא שלי התיישבה על הכיסא שעליו התיישב טום ואבא שלי הביא עוד כיסא מבחוץ "יותר טוב.. נראה לי.. לא ממש מרגישים את הצינורות זה פשוט מציק לראות את זה בעיניים.." אמרתי בטיפה אכזבה "ולגבי אדם?" אבא שלי אמר סקרן "אני לא יודעת.. עכשיו טום הופיע וכיף לי איתו אבל זה לא אדם.. אף אחד לא כמו אדם.." אמרתי ודמעה אחת ישבה לי על הריס ומהר ניגבתי אותה "אל תדאגי.. את תראי שהכל עוד יסתדר" אמא שלי אמרה לי "אני מקווה.." אמרתי והרכנתי את ראשי "אבל לפחות יש לך את טום שישכיח את אדם קצת, אני צודקת?" אמא שלי המשיכה בתקווה לעודד אותי ולא לגרום לחיוך שלי לשקוע ולא לחזור לעוד תקופה ארוכה "כן את צודקת אבל בכל זאת.. אני עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.. זה כל כך מעצבן אלוהים אני אפילו לא יכולה לשנוא אותו מרוב שאני אוהבת אותו!" כעסתי על עצמי "ככה זה באהבה.. אבל אני בטוח שהוא יושב עכשיו בדיוק כמוך ומנסה למצוא את האומץ לבוא ולהתנצל בפניך. את בעצמך ראית שהוא התאכזב כשהלכת עם דמעות בעיניים.." אבא שלי ניסה לנחם אותי "אני לא רוצה שהוא יבוא ויתנצל כי אני לא הולכת לסלוח לו.. מה שהוא עשה היה בלתי נסלח. הוא היה הבן היחיד שסמכתי עליו אז כי אתם לא הייתם לידי וגם באותו הזמן גיליתי שאני מאומצת אז הייתי מבולבלת.. הוא היחיד שאמר לי את האמת מההתחלה אבל כנראה שגם מה שחשבתי שהוא אמת הוא שקר.. כולם בסוף צריכים לשקר לי.." אמרתי בכעס ובעצב.. אדם באמת היה הבן היחיד שאמר לי את האמת מהיום הראשון שפגשתי אותו ועכשיו מסתבר שהוא לא אמר לי את כל האמת, למעשה אני כבר לא יודעת אם ה"אמת" הזאת היא באמת אמתית או שגם זה היה שקר אחד גדול.. כמו תמיד.. "טוב די אני לא יכולה יותר. את צריכה לצאת מהבוץ הזה שאת נמצאת בו. תראי לאיפה הגעת בגללו, את יושבת בבית חולים כי הרעבת את עצמך בגללו.. אני לא יכולה לראות אותך את לא קולטת? את כועסת ועצובה ושבורת לב ובצדק אבל אל תתני לעצמך להידרדר כל כך. יש גבול רון, גם לאהבה" אמא שלי די כעסה אבל השתדלה להיות רגועה ככל האפשר. אני מבינה אותה, אני מבינה אותם. הם באים לראות את הילדה החולה באנורקסיה שלהם והם שומעים ממנה רק רחמים עצמיים ודיכאון.. אבל מה אני יכולה לעשות? אני אוהבת אותו. אני מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו אבל אני גם לא יכולה איתו.. אני קרועה בין הרגשות שלי.. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר.. קשה לי להכיל הכל בבת אחת. עברו רק שלושה שבועות מאז אותו היום ואני כבר מפורקת כאילו עברתי מלחמה.. והכי מעצבן אותי שהוא אפילו לא בא להתנצל, גם אם לא הייתי סולחת לו.. רק שאני אראה שאכפת לו ממני.. "טוב כבר מאוחר.. אנחנו צריכים לחזור הביתה, אנחנו נבוא גם מחר אל תדאגי" אבא שלי אמרה כששם לב שיש שתיקה בגלל שאני שקעתי במחשבות שלי ואמא שלי חיכתה לתגובה. שניהם קמו ממקומם על הכיסא ויצאו מן החדר שלי. השקיעה התחילה להיחשף מבעד לחלון חדר בית החולים. התקדמתי אל החלון והסתכלתי על השמש. טוב יותר נכון חיפשתי את אדם מבעד לחלון, הוא לא היה באופק… די, אני צריכה לשים סוף לדבר הזה. אני צריכה למחוק כל דבר שמזכיר לי את אדם. פתחתי את המגירה שהייתה ליד המיטה שלי והוצאתי את הקונטרול משם. אני תמיד לוקחת אותו למקרה חירום. טוב להגיד את האמת? בלי שום קשר למקרה חירום, אני זוכרת שאדם אמר לי שהוא יכול לדעת אם אני בסכנה בעזרת הקונטרול שלי ואולי הוא יחליט לחפש אותי יום אחד אז לפחות שיהיה לו קצה חוט… טוב אני חייבת לחשוב עליו. פתחתי את הקונטרול וחיפשתי את התרופה להכל- שיקוי שכחה. זה הדבר היחידי שיגרום לי לשכוח מאדם ומכל שקשור אליו, גם מהכוחות. לחצתי על כפתור השיגור והשיקוי הופיע תוך חצי שניה בחדר. החזקתי בבקבוק בידי הרועדת מפחדת לשתות את השיקוי שיגרום לי לשכוח את מה שקרה בקיץ הזה. היד שלי רעדה יותר כאשר ידי השנייה לחצה על פקק הבקבוק על מנת לפתוח אותו. הבקבוק נפתח והריח שלו גרם לי עוד שנייה ליפול מהרגליים. אני לא יכולה לעשות את זה… אני לא יכולה… הכנסתי את הבקבוק אל המגירה ביחד עם הקונטרול. נשכבתי על המיטה עדיין די רועדת מתכסה בשמיכה הדקה שלו מחממת את גופי בכלל. עצמתי את עיני וניסיתי להירדם ופתאום הרגשתי מגע ליטוף על פניי. זה היה אדם, אני בטוחה בזה. כמה שהתגעגעתי למגע הזה. פתחתי מהר את העיניים שלי בתקווה לראות אותו מחייך מולי אבל לא ראיתי אף אחד… שוב הדמיון שלי מתעתע בי… חזרתי לעצום עיניים ושוב מגע הליטוף חזר נתתי לו להמשיך כמה שניות ולאחר מכן שוב פתחתי עיניים אבל שוב לא ראיתי שום דמות בחדר… התהפכתי על הצד השני וניסיתי שוב להירדם והפעם לא היה שום ליטוף, נרגעתי ונרדמתי…