בעקבות החטיפה- פרק 8
אחרי הצעקה הפלאפון התנתק, לי או לו, אני לא ידעתי.
אני חייבת לעזור לשלי, ולא משנה מה יהיה גם אם זה יעלה בחיים שלי.
אני לא יכולה להשאיר אותה בידיים של הערבי הזה.
התקשרתי לעומר, הפלאפון שלו היה מנותק, אני לא יכולה לחכות עד 4 וחצי כדי לדבר איתו, השעה הייתה רק רבע ל11, זה עוד הרבה זמן.
החלטתי לנוח קצת, אבל בכל פעם ששמתי את הראש על הכרית ועצמתי עיניים, שמעתי את שלי צועקת
"שרררררררררווווווווווווןןןןןןןןןןןןן"
זה חזר אליי שוב ושוב.
התחברתי לאייסקיו, אולי זה יסיח את דעתי.
שני קראה לי את הוואי, היא כל כך פתי זה מה שחשוב לה עכשיו.
במילא היא לא מאמינה לי.
היא כתבה לי :
`נרגעת כבר?`
`מה את רוצה עכשיו? חשבתי את כועסת? לא מאמינה?`
`נוו שרון, אנחנו חברות טובות, זה טיפשי להמציא משהו כזה, זה בטוח שלי, היא חולה בראש, תומר הסביר הכל`
`שני? למה שתאמיני לתומר? הוא שקרן. כולם יודעים את זה.`
`שלי יותר..`
`וחוצמזה דנה מאמינה לו`
לא יכולתי לשמוע שמדברים ככה על שלי שהיא סובלת, התנתקתי מהאייסקיו, לא היה לי כח לאף אחד עכשיו
ובמיוחד לא לשני.
ניסיתי להתקשר עוד פעם לעומר, הפעם צלצל, לקח לו זמן אבל הוא ענה לי.
"שרון? לא עכשיו." וניתק.
אפילו לא הספקתי לדבר איתו, בלית ברירה ישבתי מול השעון וחיכיתי שיגיע 4 וחצי.
————————————————————————————-
חושך…
"שרררררררררררררררררוווווווווווווווןןןןןןןןן" הצעקה בקעה מתוך החושך הזה.
שלי צריכה אותי, אני יודעת את זה.
"שלייייייייי? איפה את? " צעקתי בחזרה, לא יכולתי לראות כלום, ופתאום צלצול בפלאפון, קמתי מהמיטה.
מתי נרדמתי בכלל?
השעה הייתה 4 וחצי בדיוק.
אני מאחרת לעומר, הפלאפון הפסיק לצלצל, זה היה עומר.
מהר הסתכלתי מהחלון, וראיתי אותו מסמן לי לרדת למטה, ירדתי דרך הקרש והוא סימן לי "ששששש" עם האצבע שלו. והתחלנו ללכת, לא ידעתי לאן, אבל סמכתי עליו שהוא יודע כבר מה לעשות.
"הגענו" אמר לאחר חצי שעה.
הגענו לבניין ישן, חשבתי שאולי הוא מצא את שלי, ושם הם מחביאים אותה, אבל זה לא הגיוני שננסה שנינו להוציא אותה לבד
עלינו במדרגות עד לקומה האחרונה, הוא לא התקרב לשום דלת, אחרי זה הוא טיפס על סולם שמוביל לגג, הייתי מאד מבולבלת, למה לגג?
טיפסתי אחריו בלי לשאול, אחריו אני מוכנה ללכת גם בעיניים עצומות עד סוף העולם.
לא היה אף אחד על הגג, חצי שעה ישבנו שם, רציתי לשאול אותו, אבל הוא לא שם לב אליי בכלל, הוא פשוט חיכה והסתכל באופק, עוד מעט כבר היה זריחה, השעה הייתה 5 ורבע.
מאוחר. אני צריכה ללכת לבית הספר, אולי כדאי בכל זאת לשאול אותו, איך שפתחתי את הפה
קול נשמע מאחורינו
"עומר?"
הסתובבנו וראינו שם את אותו בן אדם שאיים עליי אם האקדח.
עומר נראה מבולבל
"מה…? אבל איך..?" הוא גימגם.
"חשבת שאני לא יודע איך קוראים לך? או שתקרא לרב שלך לפה? הרי תמיד אתם מדברים פה לא?"
עומר שתק.
"אל תדאג לא יקרה לך כלום, אבל אולי החברה הקטנה שלך פה מתגעגעת לחברה הקטנה שנמצאת אצלנו, אני חושבת שכדאי שנפגיש ביניהם."
"מה אתה חושב?" צעקתי עליו, קיבלתי ביטחון רק בגלל שעומר שם.
"שלא יחפשו אותי?"
"חחחחחחחחחחחח" הוא צחק את הצחוק המרושע שלו.
"מי יחפש אותך? נשתיק את כולם" ענה לי
"מה הכוונה שתשתיק אותם?" לא באמת רציתי לדעת את התשובה.
"את רוצה דוגמא עליו" והוא הצביע על עומר עם האקדח שהוא הוציא מהכיס שלו.
"לאאאאאאאאאאאאאאאא" צעקתי
"הבנתי, עזוב אותו בשקט"
"לך מפה" עומר נראה כל כך בטוח בעצמו
"עזוב אותה, עזוב את חברה שלה, עזוב אותנו"
"אתה אמיץ?! חחחחחחחח" הוא צחק שוב, זה עיצבן אותי.
וכנראה גם את עומר כי עומר התקרב אליו ונתן לו אגרוף לפרצוף, הפרצוף שלו היה כל כך כועס שחשבתי שהוא יהרוג את עומר אבל הוא נתן לו מכה עם האקדח בעורף ועומר התעלף.
"עומרררררררררררררררררררררררררררר" לא יכולתי לראות אותו ככה.
ואז הוא התקרב אליי ושם לי מפית לבנה על הפה, היה לזה ריח רע….
הרגשתי עייפות, לא רציתי לישון עכשיו! מקודם ישנתי למה אני עייפה,
ולאט לאט העיניים שלי נעצמו, והחושך חזר.
תגובות (1)
תמשיך ימהר יותר