סיפור אהבה בלתי צפוי-11

לאחר תידרוך קרב,ניגש דניאל לחדר הכושר כשהוא שם על ידיו בד בכדיי לחבוט בשק האגרוף.
"למה אני רואה מעט כאב בעיניים שלך,קוברה?"שאל אותו חברו.קוברה היה הכינוי שלו בשחקים.
"זה כלום."ענה דניאל,אני בסדר."
"לא,"הבין,אופיר חברו,"אתה לא בסדר.אסור לך להיות מתוח וטרוד לפניי המבצע הזה.זה עלול לגרום למותך.אתה תהרג שם למעלה."
"תאמין לי שכבר לא כל כך איכפת לי.."ענה דן וחבט בשק האיגרוף בכוח.
"אתה מדמם בפנים."הבין אופיר שניסה לעזור לו.
"אופיר,אני מאוהב בבחורה שלעולם לא אוכל להשיג.זה חסר סיכוי מבחינתי."נאנח דניאל.
"היא עלולה להבין את זה כשכבר יהיה מאוחר מידיי.תחשוב על זה."אמר אופיר,כשדניאל כבר כולו מזיע ומתנשם ממאמץ פיזי עז.
"היא לסבית,אופיר."אמר לו דניאל.."זה לא נועד להיות.זה בחיים לא יתממש בנינו. "
"אז אתה חייב להפסיק לחשוב עליה."הציע לו חברו.
"אני לא מסוגל,"נאנח דניאל,"גם אם זה יגרום למותי.אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה.אני מאוהב בה."
בעוד,אני יושבת בדירה עם חברתי הטובה עינבל.
"את עצובה,"הבחינה בהבעת פניי.
"זה כלום,"נאנחתי.
"את חושבת עליו."אמרה לי שוב.
"דניאל ואני ידידים קרובים.ברור שאני חושבת עליו.הוא יצא למשימה בקווי האויב."הסברתי לה.
"לא,"ענתה לי ענבל,"את אוהבת אותו.אני רואה את זה בעיניים שלך.את יכולה לומר הכל,אבל,העיניים לא משקרות."
כשלפתע,צלצל הטלפון שלי.
"הלו?"עניתי.
"מאיה?"נשמע קולו הרועד של דניאל.
"דניאל?"עניתי לו.
"כן,זה אני.."ענה.
"מתי אתה חוזר?"שאלתי אותו.
"אני לא יודע."הוא ענה לי בקול דיי שבור.
"מה קרה?"שאלתי אותו.
"רק התקשרתי כדי לומר לך שאני אוהב אותך,"הוא אמר.המילים שלו הידהדו באוזניי.חשתי צמרמורת אדירה כשאמר זאת.."אל תדאגי לי.אני אהייה בסדר."
כשבאותו רגע,היה בי דחף עז לרוץ אליו ולחבק אותו חזק חזק.להרגיע אותו בזרועותיי.
כמו שחשתי אחרי ששכבנו.יכולתי לחוש את הדם זורם בעורקיו,כששכב כה קרוב אליי וגופו נצמד אליי. יכולתי לשמוע באזניי את פעימות הלב האדירות שהכו בו בזמן שנגע בי.וכל הזמן הזה רק הכחשתי קיומם של רגשות שחילחלו בי,חזק.
השיחה התנתקה מבלי שהספקתי לומר לו מה אני מרגישה כלפיו.מה אני מרגישה כשהוא מחבק אותי ומסיט את השיערות מעל עיניי.מה אני חשה כשהוא מביט בי במבט השובה והממיס שלו בזוג עיניים ירוקות מדהימות.חשתי שאני לא נושמת באותו רגע.
"אלוהים אדירים,אני אוהבת אותו!"חשבתי לעצמי.."אני מאוהבת בו נואשות."
דניאל עשה מקלחת מהירה והלך מייד לישון.עליו לצאת למשימה בשעות המוקדמות של הבוקר.
עליו להיות רענן.
חברו,ששכב במיטה לידו,היה מודאג לגביו.
"אני בסדר,"הרגיע אותו דן.
"אל תהמר על החיים שלך שם למעלה.אני לא רוצה לבוא להלוויה שלך ביום שאחריי."אמר אופיר.
"אל תדאג."אמר לו דניאל.
כשבבוקר,מוקדם.התעוררו הטייסים הצעירים והמנוסים בדרכם למטוסיהם.
"אתה בסדר?"שאל אותו אופיר,מבחין בהבעה המוזרה על פניו.
"הלב שלי דופק."קרא דניאל,בסערת רגשות.
"גם שלי."ענה אופיר,"אבל,נרגיש יותר טוב שם למעלה."
"בוא נקרע להם את הצורה!"קרא דן כשהם לוקחים נשימה ארוכה,ונותנים זה לזה"היי פייב".