רייבן והזאבים: פרק שישי חלק ב'

הדלת הייתה שונה מכל שאר הדלתות במקום הזה, היא הייתה כחולה וככל שהתקרבתי אליה יותר, כך הרגשתי יותר את הקור והשתכנעתי שהיא מובילה החוצה.
אני זוכר את אביה יוצא בחזרה מהדלת הזו, שנייה לאחר שהיא נכנסה אליה, אני זוכר את החיוך הקטן שהוא שלח אליי, זה העדין והמבויש קלות, כאילו הוא לא בטוח איפה אנחנו עומדים.
אני לא יודע למה החלטתי שזה יהיה בסדר, לנסות לדבר איתה, אך משהו בי המשיך לצעוק שאולי היא היא הנערה מהחלומות שלי, שאולי היא הרייבן שלי, זה יהיה מצחיק אתם יודעים, הזאב והעורבת, אנשים לא יפסיקו לדבר עלינו לנצח, טוב, זאת אומרת אם היא תסכים לצאת איתי בכלל.
אני תמיד עושה את זה, אתם יודעים, אני תמיד רותם את מרכבה לפני הסוסים, ואז מתאכזב כאשר זה לא מצליח, אבל משהו בה, משהו בה פשוט גרם לי הפעם לשכוח לרתום אפילו את הסוסים, אני חייב להשיג אותה, את הקטנטונת עם רעמת השיער.
כאשר אני יוצא מהבניין, הקור מכה בי בחוזקה, והיא פשוט עומדת שם ומביטה בי.
"היי." אני אומר, מבוייש לפתע תחת מבטה הכהה.
"היי." היא משיבה לי לפתע, קולה עדין, נראה שהיא הרגישה מעט אשמה על הדרך הקרה בה היא התייחסה אלינו הערב, היא אולי ביקשה סליחה, אך הכול בה הצביעה על רצונה להיות במקום אחר.
"אני מצטער על כל הקטע עם אבא שלך." אני לא כל-כך בטוח למה אני מתנצל, אך זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, משום שזה גרם לה להפשיר עוד קצת, מספיק בשביל שחיוך קטן יעלה על שפתיה.
"זה בסדר," החיוך שלה היה נחמד, זהה לחלוטין לזה של אביה."הוא יכול להיות מגונן מידי לפעמים." היא אומרת ולפתע מרימה את ראשה מעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שלא מפסיקים להמתיר שלג, כאילו משום מקום.
"חוץ מזה, זה לא היית אתה שהרביץ לו." היא אומרת, ורושם לעצמי להזהיר אחר כך את ניק, משום שמשהו לוחש לי שאם היא תדע שהוא הרביץ לאביה, גורלו יהיה מר.
לפתע, משהו בתנועותיה משך אותי מהמחשבות שלי, היה בה משהו, משהו שלאף אחד בכל המקום הזה לא היה, אולי זו הייתה הדרך בה היא החזיקה את הסיגריה שלה, באלגנטיות מוחלטת, ואולי זו הייתה הליכתה אשר הזכירה חתול, משהו בה היה פשוט מרתק ומפתיע, משהו שגרם לי לרצות עוד.
"אז תגיד לי," היא אומרת לפתע."למה עקבת אחריי לכאן?" היא שאלה ונשפה את עשן הסיגריה עליי, השפתיים שלה היו מהפנטות, היה להן גוון מופלא של ורוד ושיניה היו קטנות ומושלמות, בדיוק כמו כל דבר אחר בה.
"אני לא יודע." אני אומר ומשפשף את עורפי, היא לא אומרת עוד דבר, רק בוהה בי לרגע עם עיניה הכהות,כל-כך כחולות שהן כמעט שחורות, בדיוק כמו לילה ללא ירח.
"או-קיי." היא אמרה לפתע והתחילה להתקרב אליי, ליבי התחיל לדפוק בקול רם כל-כך שהייתי בטוח שגם היא יכולה לשמוע זאת, אך לצערי, היא לא התקרבה אליי, אלא פשוט הלכה אל עבר הדלת מאחורי.
"חכי," אני אומר לפתע, אני לא יכול פשוט לתת לה ללכת, משום שיכול להיות שאולי לא אראה אותה עוד לעולם.
אני תופס בידה ומסובב אותה אליי, עינינו נפגשות, ומשהו משתנה.
אני לא יודע מה קרה, אך ברגע שעינינו נפגשו, נראה שעבר בינינו משהו, חשמל או משהו, אך לרגע אחד הרגשתי כאילו אני פוגש מישהי שחיפשתי במשך עידנים, מישהי שתמיד הצליחה לחמוק איכשהו, שאם אפספס אותה עכשיו, לא אראה אותה עוד לעולם.
אני לא יודע מה היא הרגישה ברגע ההוא, אך משהו בעיניה השתנה כאילו היא מכירה אותי, הייתי בטוח שמעכשיו הכל ילך חלק, שהיא תגיד משהו כמו 'אני מכירה אותך' או 'ראיתי אותך החלומות שלי' או משהו בסגנון, אך היא פשוט מושכת את ידה ממני ונכנסת בחזרה אל הפונדק, לא טורחת אפילו להיפרד.