רייבן והזאבים: פרק שישי חלק א'
אם לומר לכם את האמת, אני לא בטוח למה חזרנו לכאן.
הפונדק היה מקום מבודד, רחוק מהעיר, וזה מה שגרם לו להיחשב כל-כך נחשב בעיני זאבים כמונו.
כמעט ולא היו במקום הזה מקומיים, רק כמה תיירים ואנחנו.
לא רציתי לבוא לפה, אין לי שום רצון להסתבך עם האיש ההוא שוב, הפנים שלי כואבות מספיק גם ככה, אך אף מקום אחר לא יקבל אותנו.
אתם מבינים, כל העסקים בתוך העיר, חושבים שאנחנו רועשים מידי, מלוכלכים מידי וכל מיני דברים בסגנון והם לא רוצים אותנו, לעזאזל, לחלק מהמסעדות במקום הזה יש תפריטים מיוחדים רק בשביל זאבים, והם לוקחים כמו מסעדת גורמה בניו יורק, אבל תאמינו לי, האוכל בחורבות ההן לא שווה את זה.
אבל פה, הבעלים סובל אותנו איכשהו, כנראה כי אנחנו אלא שגורמים למקום להמשיך לעמוד, אפילו עם המחירים הזולים פה, אנחו מגיעים מספיק בשביל להשאיר פה הון קטן כל שבוע.
ברגע שאנחנו נכנסים, אני רואה אותו עומד שם על יד הדלת, עיניו מקובעות עליי בוחנות את לחיי החבולה, ואז יוצא מהדלת שנייה לפני שהוא פוגש במבטי.
"לעזאזל," אני ממלמל כאשר אנחנו מתיישבים ליד ההשולחן האהוב עלינו."אני חושב שהוא עומד לגרש אותנו." אני מוסיף וממשיך להביט בדלת מחכה לראות מתי הוא חוזר.
"בגלל זה לעולם לא מדברים חרא על הבנות של הבעלים." מלמל אדם והביט בתפריט שלו, למרות שכולנו ידענו מה נזמין, בדיוק שגם כל מלצרית במקום הזה יודעת.
"בסך הכל שיתפתי רכילות על הכבשה השחורה והחתיכה של העיירה הזו." השיב לו ניק בלחש, חושש שמישהו נוסך יפגע והפעם זה יהיה הוא.
המשכתי להביט בדלת אך הוא לא יצא משם, במקום זאת, נערה יצא משם במהירות, אם לא הייתי בוהה בדלת ההיא כאילו זה עניין של חיים ומות, כנראה הייתי מפספס אותה.
היא הייתה נמוכה ובעלת שיער כהה, לא הספקתי לראות את פניה או עיניה, אך ליבי נקמץ לרגע, כאילו הוא מזהה אותה.
יכולתי ממש לשמוע אותה מחלק הוראות במטבח ומתרוצצת לה שם, למרות שהרעש במקום הזה היה כל-כך רב שבקושי שמעתי אפילו את ג'ייק והוא ישב ממש מימיני.
"מה כבר אמרת עליה?" שואל ג'ייק באנחה אך לא מביט בניק, אלא מביט בדלת המטבח, נראה שהקטנטונת תפסה גם את תשומת ליבו.
"אמרתי שהיא מין גאון," אמר ניק והביט בשעון על הקיר, כנראה תוהה כמה זמן צטרך לחכות לפני שיעיפו אותנו."סיימה את בית הספר בגיל 15." אמר וכמעט באותו הרגע, קול לידינו דיבר.
"לא יפה לדבר על אנשים שאתם לא מכירים." הקול היה שקט וחד, לקח לי רגע לבין שהוא מגיע מהנערה על ידינו.
היא החזיקה מגשים רבים, רבים כל-כך שכמעט ולא היה אפשר לראות אותה.
"אבי ביקש את סליחתך." היא אמרה והניחה כוס קולה על ידי, עיניה נעצרות רק לרגע על לחיי הפצועה, למרות שקשה לומר שנשאר הרבה מהפגיע, גוון עורי הזהוב העלים את רוב מה שנשאר ממנה, מה שאי-אפשר לומר על זו של אביה.
היא נעלמת שנייה לאחר שהיא מסיימת לחלק את הצלחות ואנחנו פשוט בוהים בה, מופתעים.
היה ברור שהיא לא רצתה לעשות זאת, יכולתי לראות בעיניה שהיא חושבת שאנחנו אלו שצריכים לבקש סליחה על מעשינו ולא הוא.
אני בוהה בה בורכת בחזרה אל הדלת המסתורית מאחרויה עדיין עמד אביה, ולא יכולתי לחשוב שהשלג הנמס על שערה השחור מזכיר לי פרחים לבנים.
תגובות (1)
את צריכה לתקן את השגיאות מקלדת, אבל חוץ מזה הפרק נפלא *^*