התאבדות…

שבת בבוקר, הוא יושב עם כל החבר'ה בחדר, צוחק ונהנה עם כולם.

רגע לאחר מכן התחושה הרעה שוב משתלטת עליו, התחושה של הפחד.

"מה קרה?" שואלים אותו, והוא כרגיל עונה "לא יודע", הוא לא משקר, הוא באמת לא יודע.

אף אחד לא עשה לו משהו רע, הוא פשוט לא מסתדר עם עצמו, ומפחד שאלה שעדין איתו גם לא יסתדרו איתו בסופו של דבר.

הוא נכנס לזה.
הוא נכנס להתקף החרדה, הוא שוב נשאב לתוך המחשבות הלא טובות, אפשר לראות את זה על הפנים המפוחדות שלו.

הוא נשכב על המיטה.

החבר הכי טוב שלו מנסה להוציא אותו מזה, הוא כבר מכיר את זה, כולם מכירים.
"תנו לי כמה דקות לבד איתו" אומר החבר ומפנה את כולם מהחדר.
ואז מתקרב ויושב ליד המיטה שלו.
"הכל טוב איתך??" החבר שואל אותו.
והוא עונה "לא, רע לי אני מפחד".
"ממה אתה מפחד?" ממשיך החבר לשאול.
"אני לא יודע" הוא עונה, "אין לי כח יותר להמשיך".
"אל תדבר שטויות" אומר לו החבר ומביא לו חיבוק ארוך ואוהב, אולי הארוך והאוהב ביותר שהוא קיבל בכל חייו, "אני איתך, ואני אוהב אותך! הכל יהיה בסדר!".

והוא, הוא רוצה להאמין לו.
רוצה, אבל מפחד.

הוא נשאב לפחד, הדופק עולה לו והנשימות נעשות מהירות.
מהירות עד שהוא לא מסוגל יותר לחשוב.

ואז יש שקט, הוא נרגע, הדופק נשאר מהיר אבל הנשימות מפסיקות לגמרי.

הוא לא נהנה מהשקט ההוא יותר מדי, השקט נעלם תוך מספר שניות ובמקומו נכנס שוב הפחד, הפחד שמתחיל שוב הכל מהתחלה…

אחרי חצי שעה זה נגמר.
הוא בוכה.

תמיד זה ככה, בדרך כלל הפחד נעלם לגמרי.
אבל הפעם הפחד נשאר על אש קטנה ולא נותן לו לחזור למציאות.

החבר הולך והוא נשאר לבד.
ככה הוא גם מרגיש, לבד.

הוא מחליט לסיים עם זה אחת ולתמיד, לראשונה בחייו הוא באמת רוצה לחבק את המוות וכבר לא מפחד ממנו יותר.

הוא צועד אל הארון של החבר, פותח בשקט את דלת הארון ומוציא חבילת כדורים…
הוא מוזג כוס מים ומתחיל לבלוע אותם אחד אחרי השני, לראשונה בחייו הוא לא חושב יותר על מה שיהיה.

כדור אחד..
שני כדורים…
שלושה….
ארבעה…..
חמישה…….
שישה…….
שבעה כדורים…………

הוא צועד שוב לכיוון הארון ולוקח עוד כמה כדורים, אבל אז מתקרב מישהו לחדר, הוא מחזיר את הכדורים במהירות חזרה לארון ונשכב במיטה.
מישהו נכנס לחדר, נכנס לכמה דקות ויוצא.

הוא מנסה להתרומם כדי לקחת את הכדורים שנשארו בארון.
מנסה ולא מצליח.
הכל מסתובב לו, הוא לא מצליח לזוז.
הוא מזיע ורועד.
הפחד חוזר שוב לחבק אותו.
לחבק אותו חזק.
אולי זה,
זה החיבוק הכי חזק שקיבל בחייו.
הוא מקווה שמישהו יגיע.
בינתיים הוא מתחיל להרגיש מטושטש, הוא מרגיש שהוא עומד להתעלף.
אבל הוא מפחד שיחשבו שהוא פשוט נרדם ולא יתייחסו אליו.
הוא רוצה להסביר להם שמשהו לא בסדר,
שהוא – לא בסדר.

עוברת דקה, ועוד אחת…
עוברת כבר כמעט חצי שעה, והוא מרגיש שהזמן עמד מלכת.
פתאום נשמעים צעדים, לחדר נכנס החבר הכי טוב שלו, זה שאמר לו שהכל יהיה בסדר.

החבר מתקרב אליו למיטה ולוחש לו: "אתה בסדר??"
"הכדורים", הוא מנסה לענות לו.
מנסה אבל לא מצליח, כל מה שיוצא לו מהפה זה מילמול לא ברור.
"מה?", שואל החבר.
והוא שוב מנסה לומר את המילה שתסביר הכי טוב את המצב: "הכדורים".
עכשיו החבר הבין.
הוא התחיל לנענע אותו בחוזקה ושאל בהיסטריה "בלעת כדורים???? כמה ??? למה???"
אבל הוא כבר לא היה איתו, הוא שמע אותו אבל לא מסוגל היה לענות…