הפתעה – פרק 7 – חוסר אמונה

בפרק הקודם:

בסופו של דבר השתכנעתי לקבל את הטיפול וחזרתי יחד עם הרופא לחדר.
כל כך כעסתי על הכבאים וגם על שובל שהצדיקה אותם, אבל לבסוף הבנתי שלא משנה כמה אני אכעס, שי כבר לא יחזור.

הפרק:

הרופאים טיפלו בי ושמו לי גבס ברגל אבל שום דבר לא עניין אותי, חשבתי על שי, על מה שקרה, ולא הבנתי מה עשיתי לא בסדר שמגיע לי להיות בלעדיו.
כששוחררתי מבית החולים התקשרתי לשובל כדי להתנצל.
"היי שובל" אמרתי.
"אם באת לצעוק עליי אז אני לא רוצה לדבר אתך" היא אמרה לי.
"התקשרתי כי רציתי להתנצל, אני מצטערת שכעסתי עלייך ככה. העובדה ששי נפטר משגעת אותי ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני כל כך מצטערת" אמרתי לה ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
"שרה, אני גם מצטערת שהלכתי והשארתי אותך לבד, הייתי צריכה להבין אותך ולהישאר שם אבל הלכתי. אני סולחת לך, אני גם הייתי מגיבה כמוך לו בעלי היה נפטר ולכן אני לא יכולה להאשים אותך. היא אמרה לי.

מאוחר יותר היא הגיעה אליי לבית המלון וטיפלה בי במשך שלושת השבועות בהם נאלצתי להשתמש בקביים כדי ללכת. היא דאגה להגיע אליי ולעזור לי.
אך למרות תמיכתה הרבה של שובל הכאב שלי לא עבר, לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר שעליו מגיע לי לאבד בעל בעודי בהריון.

לא הייתי מסוגלת להירדם בלילה, לא עצמתי עין יום אחר יום וכל שעשיתי היה לבכות.
בשבוע השני שלי בגבס קיבלתי טלפון מהשוטר ההוא שעזר לי להיכנס לדירה.
אפילו לא ידעתי את השם שלו, הוא נקרא אצלי בטלפון "שוטר".
"שרה, מה שלומך?" אמר השוטר.
"אני בסדר, מנסה להתמודד עם העובדות אבל זה קשה כל כך" עניתי.
"אני כל כך מבין אותך, כשאשתי נפטרה לא הייתי מסוגל לעשות דבר, הייתי בטוח שאני לא אשרוד בלעדיה" הוא אמר לי.
"אגב, קוראים לי ריק. אני חושב שמעולם לא אמרתי לך את שמי" הוסיף.
"ריק, היה לי פעם ילד בכיתה בשם ריק והיה לו חלום להיות קוסם" משהו בתוכי אמר לי להגיד את המשפט הזה.
"חלום להיות קוסם? למה זה נשמע לי מוכר? אה, לי היה חלום להיות קוסם כשהייתי ילד, חלמתי להיות קוסם עד כיתה ו'…"
"כן בדיוק, כשעלינו לחטיבה כבר לא למדנו יחד ולא שמעתי ממנו יותר, ריק אזולאי? זה אתה?" שאלתי.
"כן, אני לא מאמין! את למדת אתי ביסודי!" אמר השוטר.
"אני גם לא מאמינה שזה אתה, מה קרה אתך כל השנים?" שאלתי.
"לא הרבה, כשהייתי בחטיבה הכרתי מישהי בשם גבריאלה, אבל כולם קרוא לה גבי והייתי מאוהב בה, היינו חברים במשך כל תקופת החטיבה והתיכון ובגיל 19 התחתנתי אתה"
"וואו זה מרשים" אמרתי.
"חכי, זה החלק הטוב" הוא אמר.
"בגיל 20 גבי חלתה בסרטן ובגיל 21 כמעט, היא נפטרה" השוטר עצר את דבריו והחל לבכות.
"אני מצטערת" אמרתי.
"זה בסדר, אני כיום בן 29 אפשר לומר שהמשכתי הלאה" הוא אמר.
"והיו לכם ילדים?" שאלתי.
"אולי זה ישמע מוזר שאני אומר את זה, אבל למזלי הרב לא היו לנו ילדים"
"למה למזלך?"
"אני לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי אמא" הוא אמר ואני שתקתי.
"אני ממש מצטער אבל המפקד קורא לי, אני חייב ללכת" הוא אמר וניתק את השיחה.
היה לי עצוב בשביל ריק והמצב שלו, שהוא כמעט כמו המצב שלי גרם לי להיכנס לדיכאון.