מקיילה-פרק 1
כשאני מתעוררת, אני מרגישה מאוד, מאוד מאוד מוזר. אני מרגישה כאילו כל עצמות גופי נמתחו והוזזו ממקומן. משהו כנראה השתבש בראייה שלי, אני חושבת במעורפל, כי אני רואה הכול בחדות מפתיעה. חוץ מזה נראה כי חוש הריח התחדד אצלי במידה לא טבעית. אני ממשיכה לשכב על הצד נהנית מהקרירות של הרצפה. רגע, הרצפה? אני לא ביער שלי! אני בחדר לבן וגדול עם אריחים יפהפיים וגדולים.
אני מנסה לקום, וכל שרירי כאילו עולים באש. הכאב כל כך עז שאני מרשה לעצמי לשחרר צרחה. אבל לא צרחה בוקעת משפתי, אלא יללה, יללה מיוסרת, יללה של זאב.
הפעם הזאת היא אחת מן הפעמים הנדירות שאני באמת ובתמים פוחדת. מה קורה? מה קרה לי? איפה אני?!
מפי יוצאות עוד יללות לא רצוניות, שרק מוסיפות בעתה למצבי הנוכחי, וגורמות ליללות נוספות לחמוק מבין שפתיי.
כעבור כמה שעות (לפחות ככה אני חושבת) נכנסת לחדר אישה שלדעתי יפה יותר ממני. פניה חלקים כפניו של תינוק בן יומו ושפתיה בצבע וורוד נעים, כמו בשלב מאוד מוקדם של השקיעה. עיניה ירוקות עם זהרורים כסופים שמנצנצים בכל פעם שהיא ממצמצת. שערה בלונדיני יפהפה, לא, הוא לא בלונדיני, הוא בצבע זהב טהור, זהב שמרקדות עליו כאילו פיות קטנות, גם הן זהובות. השיער מפוזר וגלי וארוך וזורם עד למותניה. ושאר חלקי גופה.. היא היצור היפה ביותר שאי- פעם ראיתי. היא לבושה בשמלה בצבע המדויק של עיני, אפור שמיים עדין. אין לשמלה שרוולים, היא אסופה מתחת לבתי השחי שלה ושוב אסופה קצת מעל למותניים. השמלה זורמת עד לרצפה ומשאירה מאחוריה שובל של מטר. יש לאישה סנדלי עור עדינים ושרשרת זהב דקיקה שבמרכזה מוטלת אבן חן סגלגלה ומלוטשת היטב. "שלום" אומרת האישה בקול רך ועדין. אני מבחינה שבסוף המילה נשמע תו מוסיקלי עדין, כאילו היא שרה. אני רוצה לשאול אותה מה קרה לי, איפה אני ומי היא, אבל אני חוששת שיפרצו מפי יללות מחרידות כמו קודם.
"אני בטוחה שהמצב הנוכחי מאוד מבלבל בשבילך. ייקח כמה זמן להסביר את הכל. תרצי משהו לאכול בזמן שאני מדברת?" אני מהנהנת בראשי שנהפך צר ומוארך להראות לאישה שכן, אני אשמח לאכול. למעשה אני גוועת ברעב. נדמה שעבר יום או יותר ולא אכלתי לתקופות הרבה יותר ארוכות, אבל נדמה שבגלל מה שלא או כן קרה לי אני זקוקה לאוכל נואשות.
האישה זוקפת אצבע אחת צרה וארוכה ויוצאת מהחדר. אני תוהה מי היא האישה היפהפייה הזאת, ומה קרה לי ומה יקרה לי. בדיוק כשאני מגיעה למסקנה שאני יכולה לסמוך על האישה המסתורית היא נכנסת לחדר ובידה שוק ענקית של חזיר. זאת נראית לי בחירה משונה, בעיקר בגלל שהשוק לא מבושלת. האישה מניחה את השוק ליד המקום שבו אני שוכבת ומתיישבת על כיסא עץ מגולף מרופד בכרית אדומה. לרגע אני בוחנת אותה בעיני שוב, אבל הרעב גובר על הסקרנות ואני מתנפלת על השוק. למרבה הפתעתי השיניים שלי עוברות את הבשר הרך בקלות רבה, מה שתומך בהשערה שלי שהשתניתי איכשהו. אני קורעת חתיכה גדולה מהבשר ולועסת אותו לאט, מתענגת על כל שנייה. במשך כמה דקות האישה רק צופה בי אוכלת ומתעסקת בגילוף שעל מסעד הכיסא. "כל האגדות שבבית מספרים לכם על הדָרִיֲמיִם אף פעם לא היו אגדות." היא פותחת בקולה המתנגן. אני בולעת ומסתכלת עליה ברוב קשב. לפי הסיפורים היו הדרימים יצורים יפהפיים, בני- אלמוות, שיכלו להשתנות ולהפוך לחיה כלשהי. אומרים שבעבר פיתו הדרימים בעזרת יופיים המהפנט בני אדם לפינות חשוכות והרגו אותם בשביל בשרם שאז היה מעדן בשבילם. אומרים שמתישהו קם דָרִיֲם אחד בשם שוֹנדוּ ואמר שאם ימשיכו הדרימים לאכול את בני האדם הם יכחדו וכך גם הדרימים בגלל מחסור במזון. הוא אמר שאם לא יתרגלו הדרימים למקורות מזון אחרים אז גורלם נחרץ. כמה דרימים שצורות החיה שלהם היו של חיות צמחוניות תמכו בו בעניין הזה. לאט לאט עברו כל הדרימים לאכילת צמחים או חיות אחרות. "הם היו קיימים מאז ומעולם. הקמנו את הכפר הזה בשביל להיות נסתרים מעיני בני- האדם. הם הבינו שאנחנו לא טורפים אותם יותר, אז הם נתנו לעצמם להשתחרר קצת. ולאט לאט הם התחילו לנסות לחזר אחר הדרימים. לבנות היה קשה יותר כי הן היו נחשקות, חושניות. אז הבנו שעלינו להסתתר, ללכת למקום שאליו בני האדם לא יוכלו לבוא אליו ולהטריד אותנו. בעזרת צורות החיות שלנו הצלחנו למצוא את העמק הזה. מאז כל דרים שמשנה את צורתו לראשונה מועבר לכאן. אני הוֹרָנְיַה. צורת החיה שלי היא חתול- חולות. הצורה שלך היא זאבה." היא קמה מהכיסא ומתקדמת לעברי. לפתע פניה נמתחים, מתכווצים ומצמיחים פרווה זהובה, וכך עם שאר חלקי גופה. והנה, עומדת לפני חתולה גדולה וזהובה שנראית קטלנית עם אוזניה המחודדות והגדולות וטפריה הארוכים והמחודדים. אבל עיניה הן עדיין העיניים הירוקות עם הזהרורים הכסופים. היא משתנה שוב ועומדת מולי. אני תוהה איך זה ייתכן שהיא שמרה על בגדיה. "בואי". היא מושיטה יד ללטף אותי במצח ואני מתפלאת שזה נעים מאוד. אני מפחדת לקום שוב בגלל הכאב שזה הסב לי קודם. אני פולטת יללה קטנה ומסכנה ככל שאני יכולה. הורניה צוחקת בקול מתנגן ומדרבנת אותי לקום.
אני באמת מרגישה יותר טוב.. אני חושבת. אני מנסה לקום ומגלה שזה פשוט להפליא. כשאני מנסה ללכת אני מגלה שצעדי זאב זה פחות או יותר הדבר הקליל ביותר בעולם. אני מוצפת בשמחה מגוחכת ומדלגת בקלילות מסביבה של הורניה, נובחת עליה. היא צוחקת בקלילות ומלטפת אותי מאחורי אזני. אני מהמהמת בסיפוק. "בואי כבר! כלבלבונת!" אני הולכת לצדה של הורניה ותוהה למה זה לא מפריע לי שאני זאב.
תגובות (6)
זה נראה מאוד נחמד, ממש מעניין אותי לראות לאן זה יתפתח :)
מדהים מושלם ובקיצור מדהימושלם חובה המשך דחוף אחד הסיפורים היפים שראיתי תמשיכיייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! :)
זה כל כך מגניב! הרעיון כל כך פשוט, כאילו משני צורה ואת עשית את זה מיוחד וכל כך מדהים! אני ממש מצפה להמשך!
ממש אהבתי, אשמח להמשך :)
תודה אהובות ואהובים שלי!! המשך היום (-:
ממש סיפור יפה, אהבתי כל פרט ופרט וגם לא היה נראה לי חסר כאן כלום.
מחכה מאוד להמשך…. :)