הבט אל השמיים

שכבתי על גבי והבטתי מעלה אל השמיים השחורים זרועי הכוכבים. היא שכבה ממש לידי והביטה מעלה.
"כשאת מסתכלת למעלה.. על מה את חושבת? מה עולה לך?" שאלתי והסטתי את עיניי לכיוונה.
"את המלכים הגדולים מהעבר." היא צחקקה לידי.
"ראית יותר מדי סרטי דיסני.." אני אומרת לה ומחזירה את עיניי לשמיים.
"א' כל, מלך האריות זה אחד הסרטים היותר עמוקים שראיתי, וב' כל, גם את ראית יותר מדי סרטי דיסני אם הבנת למנ התכוונתי." היא מחקה בקול.
"אחד-אפס" אמרתי וחייכתי לעצמי.
הייתה שתיקה קצרה והיא קטעה אותה, "למה? על מה את חושבת כשאת מסתכלת על השמיים?" היא שאלה בשקט והביטה בי.
חייכתי לעצמי, נוצרת לעוד זמן קצר את הרגע. אני לא מסיטה את עיניי מהכוכבים כשאני עונה לה.
"אני מנסה לדמיין לעצמי מי שכב ממש פה, במקום שאנו שוכבות בו עכשיו והביט גם על הכוכבים. האם ידאה שאלה כוכבים? ואם לא, אז מה הוא חשב שהם? כמה השמיים נראו שונים אז, כי הרי סדר הכוכבים משתנה תמיד. מה שאנחנו רואים הם כוכבים מתים. חוץ מכוכבי הלכת שנשארים קבועים (אני חושבת..), שום דבר לא נשאר אותו הדבר שם למעלה."
אני לוקחת שאיפה של אוויר לפני שאני ממשיכה.
"נראה שאת ממש חושבת על זה הרבה." היא אומרת בחיוך.
"לא.. אלה מחשבות מתגלגלות מעכשיו." אני צוחקת במבוכה מעט.
"זה אומר שיש המשך?"
"בטח שיש. תמיד יש." אני אומרת וממשיכה.
"אם זה באמת ככה.. כל העניין של הכוכבים והסדר שלהם, אז איך זה שישנן קבוצות כוכבים שהתגלו כבר בעבר, ועכשיו הן עדיין קיימות. הדובה הגדולה, חגורת אוריון, שביל החלב.. הכל היה צריך להשתנות לא?!" אני לוקחת עוד שאיפה של אוויר ומביטה בה.
"המלכים הגדולים מהעבר.. קלישאה או לא, אני באמת מצליחה לדמיין דמויות שנמצאות שם למעלה. לא.. לא חייזרים, אבל כשאני מביטה במרחב השחור הגדול הזה אני מרגישה כאילו יש שם משהו." אני מסיימת ומחייכת.
"זה משהו שאת צריכה לכתוב לעצמך, זה נאום יפה." היא אומרת ומחייכת אלי.
"את צודקת." אני אומרת ופותחת מחברת.