היריה האחרונה

העובדה שאני לבד גורמת לי לרעוד בכאב.
העובדה שאני לא יכולה לסמוך על עצמי כשאני לבד, כשאין אף אחד שיסתכל עליי וימנע ממני לעשות משהו רע.
העובדה הזאת גורמת ללב שלי להתפרק כשאני מושיטה את ידי לעבר המגירות, פותחת את המגירה בלי להסתכל ומוציאה את הדבר הראשון שאני מוצאת בה.
מזלג. למרות שקיווית ל…דבר אחר. זה לא הדבר הכי נורא שיכולת להשיג.
אני מסתכלת על סכין המתכת באיטיות, בוחנת את הקצוות שלו ומתעלמת מתחושת הבהלה שגורמת לעייפות ולריקנות שהייתה בתוכי להעלם, למרות שמאחורי כל המחסומים הללו, אני רוצה לשמוח על הריקנות שנעלמה.
המזלג מוצא את דרכו אל הפה, נכנס לתוכו וננשך עד שנותרים במתכת שקעים. אני מסתכלת עליהם בעיון שוב, מצמידה את היד שלי לקיר הקפוא שמאחוריי.
"לא," אני מסננת אחרי שניות של מחשבה, זורקת את המזלג על הרצפה. הד הפגיעה עדיין נשמע כשאני מוצאת את הסכין ביד שלי, נצמדת לעצמה.
זה לא קשה לחתוך את היד עם אותה היד, למדתי את זה. אני תוקעת את הסכין בידי ופולטת צווחה, בוחנת את טיפות הדם האדומות שנוזלות על הרצפה ובולעת את הרגשת הזעזוע שעולה בי שוב.
כשאת לבד את לא יכולה לשלוט בעצמך.
אני מסתכלת על ידי, בוחנת את הקווים הקצרים והנקודות שנראים בה. לא חתכים ארוכים, זה תמיד כאב מדי. אני תוקעת את הסכין שוב, צווחת בקול רם, יודעת שאף אחד לא יבוא ויציל אותי.