גרביטציה

גרביטציה

עוד בגן שמעתי את המונח, כוח המשיכה. לא הבנתי אז את ההסברים הפיזיקאים של צירוף המילים, אבל כשאני חושב על זה אז גם היום אני לא לגמרי מבין. סבא שלי אמר לי שאם אני לא אשב על הכיסא בזמן הארוחה, כל האוכל ירד לי לרגליים בגלל כוח המשיכה. ואז, אם ארצה או לא, יהיו לי רגליים שמנות כמו לספתא. אז בארוחות הקפדתי לא להתנגד לכוח ההוא. בכיתות הנמוכות בבית ספר, לימדו אותנו שכל דבר שעוזב את הקרקע, חייב לחזור לקרקע. ואז אמרו לנו לנסות לקפוץ ולראות איך אנחנו נוחתים שוב. גם אם נקפוץ מכיסא נגיע לרצפה. ואפילו אם נקפוץ מהשולחן, נחזור לרצפה. אם לא ניפול על הכיסא כמובן. מאוחר יותר שמעתי את המונח גרביטציה. הילדים המחוננים בכיתה הצליחו לזכור את המילה גרביטציה, ומי שלא, יכלו להגיד פשוט כוח המשיכה. מה שהיה גם אז מוזר, למרות הבגרות בהבנה שלי, הוא שגם אז לא הצלחתי להבין איזה כוח מושך אותנו באמת לקרקע. איזה כוח בעולם הוא כל כך חזק שמושך גם את כל האנשים, החיות, הציפורים , תמיד חזרה לקרקע. וזה מילא. מה עם כל הדברים הכבדים באמת כמו סלעים, ובתים , ואגמים והרים . איך הכוח הזה הוא כל כך חזק ואפילו אי אפשר לראות אותו או מה מניע אותו? מי שולט עליו? ולמה? אם ארצה לעזוב יום אחד את הקרקע ופשוט להתרומם ולעוף. מי החליט לי שאני חייב תמיד לחזור לקרקע.
סיפרו לנו את האגדה על דדאלוס ובנו איקרוס שבנו לעצמם כנפיים וניסו לברוח מאיזה מלך. דדאלוס אמר לבנו לא להתבלבל ולא לעוף גבוה מדיי כי השמש תשרוף את הנוצות בכנפיו. וזה לא שמע לו ועשה את ההיפך בדיוק. כמובן שהוא חזר לקרקע בסוף. כוח המשיכה , איך לא.
בחטיבת הביניים בחרתי ללמוד פיזיקה. היועץ החינוכי המליץ להורים שאם כוח המשיכה כל כך מעסיק אותי, אזי יש לי משיכה לתחום, וחבל שאתבזבז במקום אחר. כבר בשיעורים הראשונים נדנדתי למורה שנעבור מהכיתה למעבדה ונערוך ניסויים בכוח הכבידה. הוא ראה את ההתלהבות ובאמת בכל הניסויים שעשינו, גילנו שיש כוח משיכה לקרקע . כל דבר נמשך לקרקע גילינו, חוץ ממה שבאמת יש לו משקל סגולי ממש נמוך והוא גדול על כוח המשיכה. "תסביר לי", דרשתי ממנו- "איך כוח המשיכה כל כך חזק אך לא יכול למשוך משהו כל כך קטן"? הוא ביקש ממני לבוא עם פתק מההורים שאני באמת רוצה ללמוד ולא רק להפריע עם שאלות לא רלוונטיות בשיעורים.
אחר כך אחרי הצבא שמעתי את השיר של שלמה ארצי שהוא מתחיל עם איזה דיילת במטוס ושואל אותה על המראה ונחיתה החרמן. נשבעתי שכשאעלה אני על מטוס גם אפנה לדיילת. וכך היה. בטיסה לאמריקה לטיול שאחרי צבא שכולו סיפור כיסוי למעבר בדיוטי פרי והטיסה עצמה, זה קרה. פניתי לדיילת ואמרתי לה " יש לי שאלה אחת להעביר לטייס, או יותר נכון בקשה". היא הנהנה בראשה וקירבה לי את אוזנה. "תשאלי את הטייס אם אני יכול לשאול אותו שאלה על כוח הכבידה" . אמרה, "תשאל אותי ואעביר לו את השאלה". שמחתי ונתתי לה פתק מוכן להעביר לו שכתוב עליו "איך אפשר להתגבר על כוח הכבידה ?, לכמה זמן אפשר? והאם חייבים לחזור לקרקע בסוף?". היא לא חזרה עם תשובה אבל כעבור כמה דקות ניגש והתיישב ליידי איש הביטחון של המטוס.
גם ההיבט הרוחני לא סיפק אותי. תמיד אני זוכר שאמרו בהלוויות של חיילים שנהרגו ובימי זיכרון, שאלוהים לוקח אליו לשמים את האנשים הכי טובים. זה בלבל אותי אפילו יותר. אם הוא כל כך רוצה אותם והרי הוא כל יכול, למה פשוט לא שולף אותם מפני האדמה אליו? למה כוח המשיכה של הקרקע בולע אותם לתוך קבר באדמה אם כך?
ואז, יום בהיר אחד . קיץ לפני שנתיים או משהו. אני זוכר את זה כאילו זה היה ממש אתמול. לקחתי לי תפוח זהוב מהמקרר ועם הביס הראשון נפל לי בראש האסימון. הכל קשור. המדע לאמונה, הפיזיקה לרוחניות, התפוח לאסימון. אלוהים אוהב אותנו אבל לא כמו שאנחנו חושבים. הוא כנראה מעדיף להשאיר את מה ששייך לכדור הארץ בכדור הארץ . את הים הגדול, ההרים הגבוהים. האנשים הגבוהים ואת הילדים הקטנים. את כל הצמחים היפים וגם את כל הזבל שאנחנו מייצרים, חושבים וכותבים.