הדרך היחידה להירפא – הקדמה

"And God knows I'm not dying but I bleed now
And God knows it's the only way to heal now"
אף לא חשבתי שאתמכר ככה לשיר כמו שהתמכרתי לשיר של זמרת הבריטים צהובת השיער, שאפילו את שמה לא רציתי לבטא מפחד שאבטא אותו לא נכון.
אני שונאת את בריטניה זה המקום היחידי בו כולם יאהבו אותך- ובו זמנית ישנאו אותך.
מי כמוני אדע, שכן את בריטניה אני שונאת, אך בתוכי יודעת כמה אני אוהבת אותה.
איך שלא בעצם? אני גדלתי בה, באותה עיירה שקרובה מאוד לאנגליה, איינסדכאוט.
נשמע מדכא, וגרמני, טוב, ככה באמת היה, לא שהספקתי לחוות יותר מידי מאיינסדכאוט, ההורים שלי דיי שלחו אותי למוסד ברגע בו הם הבחינו שאני שונה מהאחרים. אני לא מאשימה אותם, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר אם הבת שלי הייתה עושה את מה שאני עשיתי
זה דיי מגוחך, למען האמת. במשך כל שנות חיי ביליתי בחדרי הניתוח המוזרים של הפסיכיאטרים והרופאים, שניסו לומר מה בדיוק מוזר בי. אני זוכר שכשרק הגעתי, הרופאה הראשית כמעט התעלפה מרוב התרגשות- זה היה אחרי בדיקת הראשונה שלי, היא כמעט בכתה מרוב התרגשות, ויצאה בהצהרות שאני, 'התגלית של העולם, תגלית של המדע' לא הבנתי למה היא בדיוק מתכוונת, אני עדיין לא מבינה.
אני מניחה שזה משהו שקשור לגוף שלי, היא אמרה את זה כ- "סדר האטומים, המולקולו והגנים מסודרים באופן לא – חוקי" זה טיפה מוזר. שהיא קראה לדם שלי ככה.
'לא חוקי' – מה כבר לא יכול להיות חוקי בילדה בת שש?
אני זוכרת שאחרי שפוצצתי את החלונות בחדרי הניתוח בפעם הראשונה, כי האחות המפחידה הכניסה לי את המחט למקום הלא נכון, וזה ממש כאב, הם העבירו אותי לחדר בלי חלונות – ממש מדכא. כבר אז ידעתי שאני חייבת לצאת משם.
אני התגעגעתי לבריטניה. לנימוסים המקסימים וצבועים של החברה, לחיוכי ההמון, לאנשים הפשוטים והחביבים.
"תחנה הבאה – אנגליה , היידן פארק." שמעתי את הנהגת ברקע, וידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה. שכן אני נוסע לאחד הכפרים הכי לא מוכרים שבבריטניה – גדקרלוס. אני מתכוונת למצוא שם עבודה, טוב, זה התכנון לפחות. ראיתי שבאחוזת ראש העיר מחפשים אומנת , אני דיי בטוחה שהמשרה הזאת נלקחה, אבל גם משרתת או מנקה יספיק לי.
אני מנסה שלא להתרגש יותר מידי, נשבעת.
מי כמוני יודעת מה קורה כשרגשותיי מתלהטים יתר על המידה.