הכול בסדר?

חוגר את השפיות, במושב בטיחות
שלא תעוף, הנסיעה הזאת ארוכה
מגן עליה בידיי וגופי, במהלך השמש
והירח זורח עליה, מנסה לגעת
אני והיא ברכבת הרים של מעשים
עליות וירידות, סיבובים היפוכים ועצירות
יותר מדי מאניה דפרסיה.
רגע אחד עצוב, ואז מאושר
כמו חיוך שתלוי הפוך

לא אירועים מוחיים, אבל בהחלט טרגי
לא חסימת עורקים, אבל בהחלט רוצח שקט
אני חבול והיא פצועה, שנינו ריקים
מביטים זה בזו ומנידים את הראש
אין שקט אפילו כשאנחנו לבד
כל כך הרבה קולות, זורמים בדם
מגיעים למוח ומציפים אותו
ואני רק רוצה לנוח.