לסמוך עליו – לתחרות הסיפורים של קטניס אוורדין

ישבנו תחת עץ האלון הזקן שתחתיו נפגשנו לראשונה. הבטנו זה לזה בעיניים באהבה, אהבה גדולה יותר מכל אהבה שאי פעם חוויתי.
"אני אוהבת אותך."
לחשתי אליו בקול שבור, דמעות החלו לפרוץ מעיני החומות כמעט שחורות. הוא היה כל כך יפה, שיערו הברונטי שהיה מעט ארוך, עיניו הצהובות והמהפנטות, גופו החטוב. לא רציתי לאבד אותו, רציתי לחיות אתו לנצח אבל; הוא לא הסכים.
"גם אני, אבל את יודעת שאני לא מסוגל."
הוא חיבק אותי בזרועותיו החסונות ונשק על מצחי.
"זה לא הוגן, זה פשוט לא הוגן!"
פרצתי בייבבות.
"אני אוהבת אותך, אתה אוהב אותי, למה אתה לא יכול פשוט לעשות את זה?"
קולי היה צרוד וחנוק. כל כך אהבתי אותו, ידעתי שאני מוכנה לחיות איתו לנצח, הוא רק צריך לנשוך אותי.
"את בטוחה?"
ניצוץ של תקווה ניצת בתוכי. כן, מעולם לא הייתי בטוחה יותר במשהו. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, לבטוח בו, לנצח.
"כן, אני בטוחה!"
חייכנו אחד אל השני. הוא רכן לעברי ונשק לי על שפתיי, נשיקה של אהבה טהורה ותשוקה. ידעתי באותו רגע שדבר לא יכול להפריד ביננו. שפתני השתברבבו אחת בשנייה בסנכרון מושלם, גופו רכן מעל שלי, לכמה שניות היה זה רגע מושלם.
לרגע פקחתי את עיני וצרחה פרצה מפי, הנער הצעיר והשרירי שאהבתי התחלף באיש זקן, רפוי ומלא קמטים.
"איכס, תתרחק ממני!"
"לילי, זה אני, את לא מזהה אותי?"
זהיתי אותו, צעיר או זקן עדיין יכולתי להבחין בתווי פניו; אבל…
"לא איכפת לי, אתה חתיכת זקן מכוער!"
נסיתי לברוח משם אך הוא כבר תפס אותי. הוא לפט את צווארי ולחש באזני.
"אם כך, נעשה את זה בדרך הקשה."