לתחרות הסיפורים של קטניס אוורדין

האיש הלך לאיטו על החול, לא משמיע כל רחש כשעיניו נצנצו לאור הגלים שהתנפצו על הסלעים. פניו היו אטומים, חוץ מחיוך נינוח על שפתיו. ילדה חיוורת עם שיער שחור כבד ועיניים שלא הפסיקו להחליף צבעים עמדה כפסל מאחוריו, בוהה בו.
"תמיד אהבת את הים?" שאלה בקול דק ועצוב-תמידית. הוא הסתובב והביט בה בעיניים קרועות לרווחה.
"א-אני?" שאל. היא הנהנה ושום רמז לשעשוע לא היה על שפתיה הוורדרדות. "א-איך?" גמגם. היא משכה בכתפיה הקטנות והבד הלבן הרופף שעל כתפיה רקד במקומו.

הוא קימט את מצחו והתקרב אליה. "אבל… את חיה. את נושמת." הוא אמר. "אני יכול להרגיש את זה." לחש בקול נואש. היא נענעה בראשה לשלילה. "אין לי מושג מה אני, אבל חיה אני לא." היא הושיטה יד שנראתה לבנה כשלג באור הירח וחיוך מתקתק שלא הגיע לעיניה התפרש על שפתיה.

"לא ענית על השאלה שלי," אמרה בתוכחה. "כן. תמיד אהבתי את הים." אמר בתבוסה ואז הביט בחשד בידה המושטת. "אני… אני יכול בכלל?" שאל.
"אתה יכול לנסות." הציעה. ידו עלתה בהיסוס ואז ירדה על ידה. להפתעתו הברורה, היא נחתה על ידה. "את.. קרה." אמר. "גם אתה," אמרה בניסיון עלוב לילדותיות.

"מירינה." אמרה ובידה החופשית טפחה על חזה. "אלונזו." אמר, עדיין מבולבל בבירור. "אני יודעת." מלמלה. ואז עיניה המשונות התרחבו בעצב. "קרולין עדיין חיה. כמה נורא." אמרה ועזבה את ידו.

הוא נרתע לאחור ובהה בה בזעזוע. "א-איך את יודעת?" שאל בלחישה. מירינה רק נענעה בראשה לשלילה והתרחקה ממנו. "אני צריכה ללכת." אמרה בקולה המתוק והמצמרר ודילגה הרחק משם, שמלתה הלבנה מתנופפת מאחוריה.
"מירי! התחלתי לדאוג לך!" קראה אישה מתולתלת ושזופה. הילדה קימטה את מצחה בתסכול.
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה." סיננה. האם המאמצת מיד הנהנה ועיניה, שנראו כאילו הירוק כורסם באדום, נהיו מזוגגות. "כן. את צודקת." מלמלה.

"בואי לאוטו." אמרה והתנערה כאילו יצאה מטראנס, למרות שלא היה לה סיכוי לחמוק מהבור בו הייתה שקועה כה עמוק. הן נכנסו לאוטו והאישה התחילה לנסוע. "תזכירי לי, למה באנו לחוף הים?" אמרה ועיניה כוסו דוק ערפל.

"רצית לראות את השקיעה." אמרה מירינה וחדרה בעיניה אל עיניה של האישה. המבט נהיה יותר מזוגג.

ופתאום המכונית סטתה בחדות אל התהום חסרת הגדר. ומירינה ישבה בחיוך מרוצה על שפתיה, תוהה מה יקרה במותה לכאורה.