הסיפור של סינדרלה פרק 5

אני כל כך שמחה שאתם אהבתם את הפרק הקודם, וליאור! כמה התגעגעתי לתגובות שלך, אפילו שלא ידעתי זאת את בהתחלה :)
ויש לי גם שאלה בשבילכם לגבי 'אהבה זו לא אגדה', אבל אני ישאל אותה בסוף, אני לא רוצה להרוס לכם את הסיפור :)

"אוקי, בואי נגמור עם זה כמה שיותר מהר." ראיין אמר לחוץ והביט מסביב.
אני ומר אני-עסוק-מדי-בשביל-להתראות-איתך-מקליין נפגשנו לקראת סוף השיעור, בטענה שרצינו ללכת לשירותים (לא ביחד כמובן). העניין היה פשוט: אני רציתי את המחברת שלי חזרה, והוא רצה את המכתב שלו חזרה.
שתינו נפגשנו במסדרון הריק כמו שני סוכנים סמויים שמפחדים שיעלו עליהם, הוא עם מחברת הסיפורים שלי בידו, ומכתבו בידי. כל כך רציתי לחטוף לו את המחברת ולזרוק את המכתב המטומטם שלו לפח, אבל הוא יותר חזק ממני. בסוף המחברת שלי תיקרע וכל השעות שישבתי וכתבתי פשוט ילכו לזבל. אז ככה שאני הייתי צריכה לעמוד עכשיו ביחד עם ראיין במסדרון, ולחכות שהוא יועיל בטובו להחזיר לי את המחברת.
"אני חייב לעוף מכאן." ראיין מלמל לעצמו, אבל אני שמעתי אותו.
"כן, כאילו אני רוצה לבלות איתך." נשפתי בבוז, וראיין הזעיף פנים כתגובה.
"טוב, ואני לא רוצה להיראות עם לוזרית כמוך, אז פשוט תני לי את המכתב שלי ונגמור עם זה."
"אז תביא לי את המחברת שלי." שילבתי את ידיי.
"את צוחקת?" הוא התעצבן. "קודם כל המכתב שלי."
"אפרופו המכתב, לא ידעתי שבכלל יש לך צד רגשני."
"מה זה משנה לך?"
"אתה יודע, בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב." אמרתי, מתעלמת לגמרי מדבריו. "חשבתי שאולי ניסית להיות קצת רומנטי ולכתוב לבובת הפלסטיק שאתה קורא 'חברה' מכתב אהבה. אבל מה אני מגלה פתאום? שאתה סתם בוגד עלוב."
"אני לא בגדתי בה!" הוא התעצבן.
"תאמין לי, זה כמעט כמו בגידה." הבטחתי לו. "לזרוק מישהי למען מישהי אחרת? אוי, זה פשוט רדוד!"
"כן, והסיפורים המטומטמים שלך לא."
פתאום כל החומר המלוכלך שידעתי עליו היה חסר משמעות, שקלטי שהוא קרא את הסיפורים שלי. הסיפורים האישים שלי. "אתה… אתה קראת אותם?" שאלתי חוששת.
"כל מילה ומילה." הוא אמר בחיוך זחוח. "לא חשבתי שבכלל יש לך רגשות! ופתאום אני קורא על הילדה הקטנה והמאוהבת שקוראים לה אמנדה." הוא הניח יד על ליבו. "ואני מודה שהתרגשתי." הוא התלוצץ וניגב דמעה דמיונית.
"יופי מטומטם, הבנו." ניסיתי להראות שהוא לא פוגע לי בביטחון העצמי שלי, וניסיתי להתעשת כמה שיותר מהר. "אתה חושב רק בגלל שאני לא ברמה חברתית כמו שלך אז כל דבר שאני עושה הוא סתם כישלון."
"אל תגזימי, הכתיבה שלך לא כזאת נוראית.״ הוא ביטל את דברי. ״אני מודה אמנדה, יש לך כתיבה סבבה.״
ראיין? ראיין מקליין, עומד כאן ואומר לי שהכתיבה שלי סבבה? אפילו בשבילו, זאת אחת המחמאות הכי נחמדות שאי פעם קיבלתי על הכתיבה שלי, במיוחד ממישהו שאני שונאת במיוחד.
״גם שלך.״ אמרתי לבסוף והושטתי לו את המכתב חזרה.
חיוך לא צפוי עלה על שפתיו והוא החזיר לי את מחברת הסיפורים שלי.
פתחתי את המחברת ובדקתי שהוא לא עולל לה נזק. למזלי, לא ראיתי שום דבר לא בסדר.
"האמת, יש משהו אחד שדי מפריע לי," ראיין אמר.
שילבתי את יידי ונאנחתי. "מה מפריע למר מקליין המהולל?"
"הסיפור האחרון שלך שם, הוא נורא מוכר לי." הוא ליטף את סנטרו, מכווץ את עינו בניסיון לזכור. "אני יודע שקראתי אותו איפשהו."
"טוב, אז אתה כנראה מדמיין, כי אף אחד לא קרא את הסיפורים שלי," צחקתי."טוב, לפחות עד שמישהו פתח ברוב חוצפתו משהו שלא שייך לו וקרא אותם." אמרתי בקול חצוף והבטי בו במבט נוקב.
"טוב, גם את לא היית ממש מלאכית." הוא התלונן ונופף במכתב בידו.
"הי, אני בכלל לא ידעתי שאתה יכול לאיית 'שלום' נכון." משכתי בכתפיי, והרמתי את מבטי למעלה ששמעתי את הצלצול שבישר על סוף השיעור.
"טוב, תתחפף לפני שחלילה לא יראו אותנו נושמים אחד ליד השני." הזהרתי אותו וסימנתי לו עם ידי לעוף משם.
"כן, אני לא רוצה להידבק בלוזריות שלך." הוא צחק מהבדיחה של עצמו וסימן עם שתי אצבעותיו להתראות. "ביי, יוסטון! שיחה טובה." הוא קרא שהתחיל ללכת אחורה על עקביו וקרץ לי לפני שהסתובב ונבלע בסוף המסדרון.
גילגלתי את עניי ונשפתי. "מטומטם."

"סופי," אמרתי ובהיתי בחברתי. "מה עשית לפנים שלך?"
"מה?" סופי שאלה לא מרוכזת ופתחה את קרטון המיץ שלה.
"מה עשית לפנים שלך?" חזרתי על שאלתי, מביטה מבועתת בסופי המאופרת באף ושפם של חתול שנצבעו על פנייה בעיפרון עניים שחור.
"אה זה?" היא הצביעה על פניה. "שבוע הבא ליל כל הקדושים!"
"כן, אני יודעת את זה," אמרתי כמובן מאליו. "למה החלטת לנסות להיות חתול באמצע החיים?"
היא נשפה. "את יודעת שזה החג הכי אהוב עלי בשנה!"
"והכי שנוא עלי." הזכרתי לה ונגסתי מהתפוח שלי.
"מה הכי שנוא עלייך?" אנדי שאל והתיישב לידי עם מגש האוכל שלו.
"אני עדיין לא מבינה מה יש לשנוא בליל כל הקדושים!" סופי התעקשה והניפה את ידה לצדדים. "את יכולה להתחפש למה שאת רוצה, למתוח אנשים ולהפחיד אותם," סופי התחילה לומר את הדברים שהופכים את ליל כל הקדושים לחג הכי מהנה בשנה. "וגם, את מקבלת ממתקים בחינם!"
"כן!" אנדי קרא שמח.
הבטי בו כלא מאמינה.
"אני מתכוון…" אנדי ניסה לתקן את עצמו. "לאסוף ממתקים זה לילדים קטנים." הוא נשפף בבוז.
זה היה תורה של סופי להביט בו.
"כלומר…" הוא ניסה לתקן את עצמו שוב, מביט הלוך ושוב ביני לבין סופי, מנסה להחליט עם מי להסכים. "טוב, על מי אני עובד? ממתקים בחינם! ווהו!" הוא קרא והניף את אגרוף למעלה בניצחון.
"אוי ואבוי…" נאנחתי והנדתי בראשי, נוגסת שוב בתפוח שלי. "שניכם פשוט ילדים קטנים."
"אמנדה, איך את יכולה לשנוא ממתקים?" אנדי שאל מתפלא וכרך את זרועו סביב כתפיי.
"אני לא שונאת ממתקים, אני שונאת את החג." הסברתי ונגסתי מהתפוח שוב.
"ולמה?" שאל אנדי.
"מאז שניסו למתוח אותה בכיתה ח' בליל כל הקדושים, היא שונאת את החג הזה." סופי הסבירה בשבילי ושתתה מקרטון המיץ שלה.
"אוי, ילדה מסכנה." אנדי אמר בקול מרחם וליטף את כתפי.
"אני עדיין יכולה לזכור את הבובות הענקיות,"אמרתי באנחה. "ואת הדם. ומיץ התפוחים." בחנתי את התפוח שבידי נזכרת במיץ התפוחים שנשפך לכל מקום בכיתה ח'… הזוועות. ואז חזרתי לנגוס בתפוח.
"מיץ תפוחים?" אנדי שאל את סופי.
היא משכה בכתפיה. "יש לאנשים דרכים מקוריות."
"אם במקורי את מתכוונת למבחיל, אז כן, מקורי מאוד." עניתי וגמרתי את התפוח.
"אוקי," אנדי הביט בי במבט מוזר ואז פנה לסופי. "תקשיבי, אני צריך את העצה שלך במשהו. את זוכרת שסיפרתי לכם על הפתק הזה בלוקר מהמאהבת הסודית?"
סופי התחילה להאדים. "מה איתה?"
"אני לא יודע מה לעשות לגביה. אני רוצה לפגוש אותה והכל, אבל אני לא יודע מה לעשות." הוא אמר והדגיש את המילה 'לעשות'.
"אז מה אתה צריך?" היא שאלה, קולה רועד מעט.
"אני צריך שתראי לי איך להתנהג עם בנות! אין לי כל כך ניסיון בזה." הוא אמר בשקט ובמבוכה.
"אויש, נו זה הכי קל בעולם," התפרצתי לשיחה שלהם. "פשוט תהיה אתה, זה הכלל היחיד."
"אבל לא כל כך הולך לי שאני עצמי." הוא התעקש ופרש את ידו לאוויר. "אם אולי לא הייתי אני אני הייתי משיג דייט לנשף האביב שנה שעברה."
"תקשיב-" אמרתי, אבל הפסקתי לדבר שהרגשתי את הטלפון רוטט בכיסי. מיהרתי להוציא אותו בהתרגשות, לראות שהוא שלח לי הודעה.
"זה הוא!" התרגשתי.
אנדי וסופי זקפו אגודלים בעידוד.
"טוב, תמשיכו בשיחה שלכם, אני הלכתי!" קראתי וקמתי ממקומי, משאירה את שני ציפורי האהבה לבדן.
'את עסוקה?' הוא שלח לי.
'לא, רק ניסיתי לייעץ לידיד שלי איך להתנהג עם בנות.' שלחתי לו חזרה.
'ואיך הלך?'
'הוא לא מקשיב לי,' כתבתי. 'אבל הוא כן מקשיב שאני מדברת על הסיוט שלי ממיץ תפוחים.'
'מיץ תפוחים?' הוא שלח עם סמיילי מבולבל.
חייכתי לעצמי וכתבתי: 'זה סיפור ארוך.'
'אני מאמין לך.'
'אז, מוכן לפגישה שלנו?' שלחתי, מעט מהוססת.
'אני יותר מדי מתרגש בשביל להיות מוכן.' הוא שלח. 'אתה לא פוגש כל יום את מי שהתכתבת איתה במשך חצי שנה.'
'לגמרי.' הסכמתי איתו. 'מעניין איך זה היה…'
'עם זה איתך, אני יודע שזה היה מושלם.' הוא שלח עם לב.
מזל שהוא רק מתכתב איתי, כי יכולתי להרגיש אודם חומק ללחיי. 'אני לא יכולה לחכות…' שלחתי לבסוף, והוספתי לב.
הייתי כל כך מרוכזת בלהתכתב איתו, שכמעט ולא שמתי לב שנתקלתי במישהו.
"היי! תסתכל-" הרמתי את עניי, ומבטי פגש בנטלי. אבל היא לא הייתה כהרגלה. ענייה היו אדומות ונפוחות, כל האיפור שלה נזל והשאיר שבילים שחורים על לחייה, ושיערה הבלונדיני היה מבולגן.
"נטלי?" שאלתי, שוכחת לרגע את הבחור שלי. "הכל בסדר?"
"למה אכפת לך?" היא שאלה בקול רועד. "אף פעם לא ראית בנאדם בוכה?"
"קרה משהו?" שאלתי, הפעם יותר מודאגת. בכל שנותי שהכרתי את נטלי, אף פעם לא ראיתי דמעה זולגת מענייה. אך פעם. היא פשוט לא מאלה שבוכים.
"עזבי אותי, לוזרית." היא נשפה, והפעם נשמעה יותר כמו עצמה. "את לא צריכה לדחוף את האף שלך לעניינים שלא שלך!" היא צעקה ועקפה אותי, מניפה את שיערה בצורה סנובית.
"אוקי…" אמרתי לעצמי ומשכתי בכתפי, מניחה שהיא בטח שוב שברה ציפורן או משהו מטומטם אחר.
׳היי, את שם?׳ הוא שלח לי, והרטט של הטלפון העיר אותי ממחשבתי.
׳פשוט נתקלתי במישהי, היא בכתה כמו לא נורמלית.׳
'זאת בטח נטלי,' הוא שלח. 'שמעתי שחבר שלה בדיוק נפרד ממנה.'
פי נפער. ראיין נפרד ממנה? חשבתי שאחרי הבהרתי לו לגבי המכתב המטומטם שלו הוא התחרט! איך הוא מסוגל לשבור לה את הלב?
כשהרמתי את ראשי, ראיתי את ראיין נשען על אחד הלוקרים ומחייך לטלפון שלו. איך הוא יכול להיות כל כך חסר רגישות כלפי כל העניין הזה?
אני לא יודעת מה עבר עלי, אבל אני סגרתי את הטלפון וצעדתי בכעס אל עבר הבלונדיני הסתום.

-נקודת המבט של ראיין-

חיוכה של נטלי הלך ונדם שקראה את המכתב. בהתחלה הוא היה נרגש, אחר כך נהפך למתיחה קלה בשפתיים, ובסוף נהפך לשפתיים רועדות מבכי.
"אתה…אתה נפרד ממני?" היא שאלה עם דמעות בעיניה.
"כן." עניתי בשקט.
"אבל למה?" היא בכתה, למרות שהיא כבר ידעה את התשובה בכל מקרה.
"אמרתי לך כבר, אני… אני אוהב מישהי אחרת." הסברתי לה ואחזתי בידה.
"מי זאת?" היא פלטה מיד.
נאנחתי. "אני… אני לא יכול לומר לך."
"מה יש, אתה מפחד?" היא אמרה בקול מאתגר, אבל זה קצת נהרס כי הקול שלה היה חנוק מבכי.
"אני לא מפחד, זה פשוט- את יודעת מה, זה לא משנה." משכתי בכתפי.
"או, זה ועוד איך משנה." היא שחררה את ידה מאחיזתי. "מי זאת שאתה זורק אותי בשבילה? מי זאת הכלבה הזאת שהיא יותר טובה ממני?!" היא התחילה לצעוק.
"הי, תירגעי." ניסיתי לומר בקול מרגיע, אבל נטלי לא הקשיבה לי.
"מי זאת?" היא צעקה. "מי יותר טוב ממני?"
אני שנאתי שהיא אמרה את זה. "את יודעת מה?" התחלתי לומר. "הרבה בנות! יש מאה אלף בנות שהם פי מאה יותר טובות ממך! את רדודה, דורכת על אחרים, אפילו החברות שלך לא רוצות להיות בסביבה שלך! ואת יודעת מה? נמאס לי מזה!" צעקתי עליה חזרה.
היא הביטה בי פעורת עניים, ואף מילה לא יכלה לצאת מפיה. "זהו? אתה גומר איתי?"
"אני גמרתי איתך ממזמן."
ואז היא הסתובבה ורצה משם בוכה.
לא הרגשתי שום רגש אשמה, אפילו לא מעט עצב. פשוט עמדתי שם ובהיתי בנקודה שנטלי עמדה בה לפני כמה דקות, עד שרטט בכיסי העיר אותי.
הסתכלתי בטלפון, וראיתי שקיבלתי הודעה. ולא סתם הודעה, אלה הודעה ממנה.

-נקודת המבט של אמנדה-

"מה הבעיה שלך?!" צעקתי עליו.
ראיין הרים את מבטו מהטלפון. "לוזרית." הוא נשף וחזר לטלפון, אבל אני חטפתי אותו מידו.
"הי!" הוא צעק נרגז וניסה להגיע לטלפון, אבל אני תחבתי אותו בכיסי האחורי ולא נתתי לו להגיע אליו.
"נדפקת סופית?" שאלתי ושילבתי את ידי.
הוא נאנח ונישען על הלוקר שלידו. "אני לא צריך שעוד מישהי תחרפן אותי עכשיו, אז תעשי את זה זריז."
"למה נפרדת ממנה?"
"מה זה עניינך?"
"שאלתי אותך שאלה."
"ואני לא עונה לך."
"ראיין מקליין!" קראתי נרגזת.
"תקשיבי, אני לא חייב לך שום דבר!" הוא צעק חזרה.
"אתה חייב לה הסבר!" דרשתי והצבעתי בהמשך המסדרון, מהמקום שאני באתי ממנו המקום שבו נטלי רצה ונתקלה בי.
"נטלי?" הוא צחק. "ממתי אכפת לך ממנה?"
"אכפת לי, כי אחר כך כל הכעס והעצבים שלה יצאו עלי, וזה לא הולך להיות נעים, לא לי ולא לך."
"מה הקשר אלי?" הוא הרים גבה.
"כי אם היא תציק לי, אני ימצא את הבחורה האחרת שלך, ויספר לה בדיוק מה אתה והחברה המושתנת שלך עוללתם לי כל השנים האלה. היא לא תהיה כל כך מעוניינת בך אחרי שהיא תבין שגבר החלומות שלה הוא לא בדיוק מי שהיא חושבת שהוא." ובאזהרה זו, לקחתי את הטלפון מכיסי ושמתי אותו בידו. "קח, תדבר עם הבחורה שלך." הסתובבתי וצעדתי משם.
"משוגעת." הוא מלמל לעצמו, אבל אני בכל זאת שמעתי את זה.
'לאיפה נעלמת לי?' הוא שלח לי הודעה חדשה.
'סתם, צעקתי על איזה בחור.' שלחתי לו.
'ואני בדיוק רבתי עם איזו בחורה משוגעת… לפעמים יש אנשים לא נורמליים בעולם.' הוא שלח לי חזרה.
צחקוק קטן עלה על שפתיי. 'לגמרי.'