זאבים: עלייתו של בלאדין פרק 1

פרק 1: קאי פטרו
נקודת מבט דניאל
החדר היה מלא באנשים חלקם היו לחוצים, חלקם היו עצבניים, חלקם היו חסרי סבלנות אבל כולם לא ישבו בשקט וחיכו. אני הייתי מבין האנשים היחידים שישבו בשקט על הכיסא ומחכים בסבלנות עד שהסניף של הדואר יפתח, "אני עוד אאחר בגללם." התלונן איש אחד. הייתה לו חליפה שחורה ומזוודה תואמת לחולצה בצבע כהה. היה לו מכנס ג'ינס דהוי.
מכונית אפורה נסעה לעבר הכביש שממול הסניף וחנתה שם, מתוך המכונית יצאה אישה עם משקפיים בצורת מלבנים, צבעם היה אפור ולא היה נראה שהיא זקוקה להם בכלל,
צבע שערה היה שחור והוא היה אסוף לקוקו מתוח ועיניה היו אפרפרות, שפתיה היו דקיקות והיא צעדה לעבר הסניף, "תודה לאל שבאת באמת." אותו איש אמר ויחד איתו עוד קולות של אנשים. לא היה כמעט אפשר להבחין בקול אחד ספציפי כי כולם דיברו אבל לרגע אחד, ממש קטן שמעתי את זה
"הוא עומד ממש מאחורי." הקול היה חלוש, ממש חלוש. אפילו עם שמיעת האיש זאב שלי זה היה ממש חלש, הבטתי באנשים, ניסיתי לאתר מישהי ,כי אין מצב שזה היה בן, שמדברת בטלפון. אבל אף אחת לא הייתה בטלפון, רובם אמרו תודה לאלוהים שהביא את המוכרת סניף הנה.
"אני מצטערת שלקח לי זמן, עכשיו שכל אחד ייקח מספר ויחכה בתור." היא אמרה, ראו שזו לא הפעם הראשונה שהיא אומרת את זה. היא פתחה את הדלת בעזרת המפתח וכולם נכנסו פנימה.

"קיבלתי פתק מכם בדואר שמחכה לי חבילה כאן.." לא ידעתי כל כך מה לומר. למרות שעברו 3 שנים אני עדיין לא מצליח לנסות להתאקלם כבן אדם. "כן בטח, מה השם?" שאלה בחוסר התלהבות, לא שציפיתי ליותר מזה, "קאי פטרו." אמרתי, מנסה לגרום לאוזן שלי להתרגל לשם הזה. במשך כל השלוש שנים האלה, מאז הקרב עם צ'ייס אני משתמש בשם הזה כשם בדוי, יצרתי לעצמי בעזרת הקשרים הנכונים שיש לי עם אנשים תעודת זהות מזויפת ומהיום אני קאי פטרו. השארתי את העבר שלי מאחור, ואיתו גם את שמי.
"בואו נראה.." היא אמרה והקלידה במחשב כל מיני דברים,לפתע היא עצרה. "כן, כן בטח." היא אמרה, הייתה לידה עוד אדם שהיה בתור השני ושניהם היו אחראים על הדואר שמחכה לאנשים. היא קמה מהכיסא והלכה לעבר המדפים מלאים במכתבים, מסמכים, וחפצים של אנשים, היא העבירה רפרוף קל עם העין ונעצרה במקום בו הייתה החבילה, היא הוציאה את החבילה מהמדף והרימה אותה,
החבילה הייתה דיי ממוצעת, עטופה בלבן ועליה כתוב את השם קאי פטרו באנגלית, זה היה נראה יותר כמו ספר מאשר משהו אחר. היא נתנה לי את החבילה ואחזתי בה עם ידיי. החבילה הייתה דיי כבדה, אבל גם דיי קלה. ככל שמחזיקים אותה יותר מתרגלים לכובד שלה.
"תודה." אמרתי וצעדתי לעבר היציאה כשלפתע שמעתי את אותו קול חלוש
"הוא לקח את החבילה, ועכשיו הוא יוצא החוצה." הפעם הקול היה נשמע כמו לחישה מפחד, כאילו היא פחדה מלדבר עליי. הסתובבתי בחזרה וניסיתי לראות מי יכולה לדבר בטלפון אבל אף אחת לא דיברה בטלפון כלל. יצאתי מהסניף וצעדתי אל ביתי החדש.

הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול וסיבבתי אותו, המנעול נפתח ונכנסתי לביתי. זה היה בית פרטי, עם גינה נחמדה שמשקיפה על השכונה הכנתי את החבילה על שולחן העץ שלי וקרעתי את העטיפה ממנה, זה כמובן היה ספר, הייתה לו כריכה עבה וקשיחה בצבע שחור, עליו מצויר זאב, עם פרווה שחורה ועיניים אדומות גדולות, כמו בולקון.
"קאי אה? מכל השמות בעולם בחרת דווקא קאי." זיהיתי מיד את הקול, הסתובבתי לעבר הדלת כניסה והיא נעמדה שם. "תלכי." סיננתי וקמתי על רגליי.
"סליחה?" היא שאלה, את האמת שהיא לא השתנתה כל כך. שיערה עדיין היה חום מתולתל ועיניה עדיין היו כחולות בהירות, זאת אומרת לא ציפיתי שהיא תשתנה יותר מדיי, היא לבשה מכנס ג'ינס קצר וחולצה בצבע כחול בהיר. "תלכי." אמרתי, לא רציתי להביט שוב בפנים שלה.
"עברו שלוש שנים לוס, שלוש שנים מאז הקרב שלנו עם צ'ייס והלהקה שלו, שלוש שנים מאז שהכרת את ריץ', ושלוש שנים מאז ש.." אמרתי והיא השלימה אותי "נפרדנו."
הנהנתי לחיוב.
"מה את עושה פה?" שאלתי בטיפה חוצפה, "אני זקוקה לעזרה שלך, בפעם האחרונה." היא אמרה, נדתי בראשי. "לא."
"החיים שלי יותר מדיי טובים בכדי שאני אהרוס אותם ואלך איתך. כי ברגע שאני אצא איתך מהדלת הזו אני אאבד את כל החיים הנפלאים שלי, ואחזור להיות דניאל. אחזור להיות אלפא שמציל את העולם בכל שנייה שעוברת עליו." הסברתי לה למה אמרתי לא.
"יש לך את ריץ' לא? תבקשי ממנו עזרה." הוספתי, כנראה שזו גם אחת מהסיבות שאני לא מסכים. "ריץ' לא מבין בציידים, ותאמין לי שגם לי יש חיים נפלאים אבל ברגע שיורים בי עם חץ בכתף בזמן שאני מתעוררת בבוקר ושותה קפה אז זה אומר שמישהו רוצה שאני אמות." היא אמרה וקולה רעד טיפה,
"מה את רוצה ממני?" שאלתי בחוסר התחשבות,
"תעזור לי למצוא אותו ואני עוזבת אותך, תחזור להיות קאי ותחזור לחיים הנפלאים שלך והפעם לנצח." ענתה, נדתי בראשי שוב. "אני זוכר את הפעם האחרונה שאמרת לי את זה, ואמרת שזה לנצח. את לא מבינה לוס? תמיד יהיה איזה צייד שיחפש לפגוע בך, איזה איש זאב משוגע שינסה לחסל אותך," אמרתי והיא קטעה אותי "אז מה אתה אומר?" שאלה ודמעה עמדה על עיניה
"אני לא הולך לעזור לך לוס. אני אוהב את החיים שלי יותר מדיי בכדי לאבד אותם עכשיו, מצטער." אמרתי וצעדתי לעבר הדלת פתחתי אותה ואמרתי "אני מבקש ממך ללכת." אמרתי ושמעתי את הדמעה שהחליקה מעיניה ונפלה על הרצפה. "להתראות קאי." היא אמרה בזלזול ומשכה באפה, היא צעדה לעבר היציאה והלכה.