מעמד חברתי- פרק 9

-בר-:
כבר כמה שנים שסרט לדייט ראשון זה לא מתאים. אני חושב ומעדיף את זה שאני אכיר את הבנאדם שאני יוצא איתו מאשר לשבת איתו מול מסך ולשתוק במשך שעה וחצי. יש אנשים שמנצלים את השקט והחושך בשביל לעשות דברים אחרים, אבל אני לא מהאנשים האלה. אני תמיד מעדיף שיחה אחד על אחד במקום רגוע כדי באמת להבין מה אני רוצה. אני גם יודע שאני עוד לא בטוח, אני יודע שאחרי הנשיקה הרגשתי שאני נמשך אליה, ותמיד צריך משיכה ראשונית כדי להמשיך משם, אבל אני גם יודע שמשהו לא סגור אצלי מבחינת מה שאני מרגיש. אני לא יכול להפסיק לחשוב על נועה. אני רואה אותה המון, מסתובבת, צוחקת, מחייכת, ממשיכה בחיים שלה, ומבין יותר ויותר שאין לי מקום שם. לא יצא לי לדבר איתה כי פשוט אין על מה לדבר, וככל שהזמן עובר אני רק מבין שאין על מה לדבר, שלא צריך לדבר. אני מבין שהיא ואני המשכנו הלאה, ושזה באמת היה הסטוץ שזה היה. נהניתי מכל רגע ומכל שנייה, הרגשתי בפעם הראשונה שאני עושה את זה כי אני באמת רוצה לעשות את זה, מה שמאוד מנוגד למה שצריך להרגיש בסטוץ, ואני יודע שאם אני נכנס למערכת יחסים אני כבר מאוד בשל שזה יקרה במהירות, אבל אני כל הזמן אומר לעצמי שמה שהיה שם בלילה לא יחזור שוב, עם אף אחת. זה מה שמתסכל אותי.
לבשתי חולצה מכופתרת רגועה, ג'ינס עד חצי הברך, ונעליים נוחות, לקחתי את האוטו ונסעתי לכתובת שהילה נתנה לי. בנסיעה אליה חשבתי על היום הראשון של י"ב. היום הראשון של הלימודים עבר במהירות גדולה, ולמרות שרוב היום התעסקתי באיך לעודד את החבר האקס המעצבן של נועה, רוב המחשבות נעלמו בשינת הצהריים שתפסתי בבית. זה מטורף לישון כל כך טוב בצהריים אחרי יום שלא ישנים בו בכלל. הגעתי לפתח ביתה והיא עמדה ליד הכניסה לבושה בשמלה קיצית חמודה. היא הייתה נראית מקסים. היא נכנסה לאוטו, נתתי לה נשיקה קלה בלחי והתחלתי לנסוע. לא ידעתי בדיוק לאן, מזל שהאור ברמזור התחלף לאדום.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותה בחיוך. היא צחקה ואמרה שהיא לא יודעת, שלא ממש אכפת לה, שהיא רוצה מקום נוח ורגוע כדי לדבר. בדיוק כך אני מעדיף את הפגישות האלה. לא ידעתי לאיזה מסעדה כדאי לנסוע, ואיפה יהיה נחמד לשבת, והאוטו נסע בעצמו. נסעתי למקום שאני פשוט אוהב. הוא מסעדה של חברים של ההורים שלי, מסעדה שיוצא לנו לשבת בה הרבה. אף חבר לא הבאתי לשם כי אנחנו לא אוהבים לשבת במסעדות, אנחנו יוצאים למקומות קלילים הרבה יותר. החניתי את האוטו בחנייה ליד, וצעדנו כשידה מלופפת בידי לכיוון הכניסה למסעדה. השעה הייתה שעת ערב נעימה.
אמרתי שלום לבעלי הבית שעמדו מאחוריי הבר, הם היו מופתעים לראות אותי בלי המשפחה שלי והרבה זמן לא ראיתי אותם. הצגתי את הילה וצחקתי ואמרתי לה שזו מסעדה של חברים טובים של המשפחה. מיד בשביל לשבור את הדיסטנס האבא של המשפחה נתן לי שתי כוסות של ברד בתוספת קלה של וודקה, בשביל לשבור את הקרח.
"כדי שיתחיל טוב," הוא אמר לי בצחוק כשהוא נותן לי חיבוק כאילו אני הבן שלו, "והיא נראית מקסים." צחקתי, כי ידעתי שזה לא כדי לשכר אותה אלא כדי לפנק אותנו ישר על ההתחלה. לא ידעתי מה מצפה לי הלאה.
הילה לא התרגשה מכל העניין, ומכל מנות הבית המומלצות שהביאו לשולחן שלנו, שנהייה ארוחה של שישה אנשים לשניים, היא רק צחקה ונהנתה. כל האווירה הייתה קלילה כי אני נהניתי לדבר איתה והיא לדעתי נהנתה לדבר איתי. שמעתי קצת עליה, על העבר שלה, על התחביבים שלה. מסתבר שהיא ממש רוצה להתמקצע בתיאטרון, שזה נורא חשוב לה ושהיא עושה מגמה מעשית כבר כמה שנים, מגמה על איזורית. שאלתי אותה אם בסוף י"ב יש מופע סיום שאפשר לראות, והיא צחקה ואמרה שברור, שבדיוק בשבועות הקרובים בוחרים את ההצגה שהולכים לעבוד עליה. אמרתי לה מיד שאני ממש אשמח לראות אותה, ואולי אפילו לבוא לחזרה ולראות איך זה בכלל התנהל. היה נראה שהיא שמחה שכל כך אכפת לי. היה נראה לי מוזר שאני מכיר אותה רק עכשיו, איפה היא הייתה כל השנים האלה, וכמה אומץ יש לה בכלל בלבוא ולדבר איתי. אני בטוח שהרבה בנות מעריכות בנות אחרות שיוזמות ועושות, והולכות ופונות לאנשים, בשביל ליצור קשרים, בשביל ליצור דברים. אלה הבנות שמשנות את העולם.
היא הרגישה ממש לא נעים לא לשלם על כל הפינוק שהיא קיבלה, ואני צחקתי ואמרתי שחוץ מזה שעשו לנו את הנחת הבית, מה שאומר שכמעט ולא שילמתי, שילמנו להם על האווירה, ולמלצרים שבסופו של דבר כן עשו את העבודה שלהם. אני והיא צחקנו שנעשה למלצר את היום, כי אנחנו יודעים שנהיה במעמד שלו בעוד כמה שנים וגם אנחנו נרצה להתפרנס ממשהו. לא נתתי לה לשלם דבר, אבל צחקתי שהיא תשלם על הגלידה מתישהו, גלידה שנאכל בפגישה אחרת.
"ממש נהניתי," היא צחקה, "כל הסיטואציה הייתה קצת הזויה ולא הפסקתי לצחוק, אבל גם למדתי להכיר אותך, ואני שמחה ממה שאני יודעת עכשיו."
"ומה את חושבת? איך אני?" שאלתי בחיוך פלרטטני. נעמדתי מולה והסתכלתי על עיניה.
"יש במה להשתפר," היא צחקה וקירבה את ראשה אליי, אפי נגעה באפה.
"אנחנו עוד נראה." צחקתי והתקרבתי כדי לנשק לשפתיה. הרגשתי את אותה הרגשה מדהימה כמו בפעם הראשונה של הנשיקה של שנינו. העמקתי את הנשיקה איתה, ליפפתי את לשוני בלשונה, נאחזתי חזק בתחושה הטובה הזו. הרגשתי את הזמן עומד, את שנינו מתנתקים מכל מה שמסביב, הרגשתי שאני באמת מרגיש משהו. זה דמה לתחושה של אותו ערב ושמחתי כשהתחושה הזו עלתה, כי לא חשבתי על נועה, רק בדיעבד. באותו הרגע חשבתי על כמה שטוב לי וכמה שאני מרוצה. הרגשתי שדברים מתחילים להסתדר. מדהים מה אפשר להרגיש בנשיקה אחת פשוטה.
נשארתי צמוד אליה, כשאני מרגיש את נשימותיה ומסתכל עליה כשהמצח שלי עדיין נוגע בראשה. נישקתי לראשה בעדינות וראיתי אותה מחייכת.
"זה מרגיש לי כמו חלום, בחיים לא חשבתי שמשהו מזה יקרה." היא אמרה מיד. הסתכלתי עליה וליטפתי את לחיה.
"אני שמח שפקחת לי את העיניים, ברצינות, אני מרגיש שמשהו ממש טוב יכול לצאת מכל זה."
"באמת?" היא שאלה בהתרגשות. הנהנתי אליה. היא פשוטה יותר מכל בת אחרת שיצאתי איתה, בלי מסכות, בלי צביעות, רגישה ואמיתית, כזו שתפחד כל כך לפגוע בה אבל כזו שגם יודעת לעמוד על שלה. כשהיא מולי ככה, מסירה מעליה את כל הפחדים וחושפת אותם, אני לא יכול שלא להבין לה, אני לא יכול שלא לאהוב אותה באותו הרגע. אני באמת שמח על כל מה שקורה.
החזרתי אותה הביתה, נתתי לה עוד נשיקת לילה טוב ואמרנו שנתראה מחר. לא פשוט לנהל שגרה כשתראה את מי שאתה יוצא איתה גם בבית הספר, זה יכול להיות יותר מידי, אבל בזמנים הראשוניים האלה של הקשר אני שמח לראות אותה בכל יום. חזרתי הביתה מאושר, אמא עוד הייתה ערה ועבדה על משהו על הלפטופ בסלון. היא שאלה אותי איפה הייתי, וסיפרתי לה שהלכתי לשבת במסעדה של החברים הטובים שלנו יחד עם מישהי. היא הרימה את גבותיה למשמע המילה מישהי.
"זה עוד לא קרה אף פעם," היא צחקה, "היה נחמד?"
"בעיקר מאוד מצחיק." אמרתי בחיוך וניגשתי למטבח לקחת לי משהו מהיר לשתות.
"לפני שאני אשכח, קיבלת משהו שהונח לך היום בתיבת הדואר." היא אמרה. היא חזרה להתעסק במחשב כשניגשתי בחזרה לפינת האוכל. הסתכלתי על מעטפה שהונחה על השולחן יחד עם השם שלי. פתחתי את המעטפה והסתכלתי בתדהמה על מה שהיה בה. הונחו בה שני כרטיסים למשחק כדורסל שיתנהל בעוד יומיים, כרטיסים שכבר חשבתי שאזלו מזמן.
"אתם קניתם?" שאלתי מיד בשוק והתקדמתי לאמא, "לתחילת שנה או משהו? מתנה מטורפת?"
"על מה אתה מדבר?" היא צחקה. הראיתי לה מיד את שני הכרטיסים.
"זה לא מאיתנו, אבל וואו, זה נראה לגמרי אמיתי, לא מזויף ולא כלום. תבחר בקפידה את מי שאתה רוצה ללכת איתו לשם."
"אל תדאגי," אמרתי, והחיוך לא ירד לי מהפנים. עד שהלכתי לישון מלמלתי לעצמי כמה זה מטורף.