כאילו שאפשר להרוג זמן מבלי לפצוע את הנצח

ההרגשה הנוראה הזאת, שזה אוכל אותך לאט לאט מבפנים.
וזה שורף וזה כואב בחזה, להיזכר בכל אותם הרגעים.
הגעגוע הלא הגיוני הזה, שמשאיר אותך חסרת מילים.
והחתיכות השבורות של הלב, פוצעות ושורטות את הדפנות מבפנים.
וההרגשה הארורה הזאת, של משהו שחמק מבין האצבעות… למרות שהיית בטוחה שאת אוחזת בו בחוזקה בידיים הדוקות.
זה מחרפן, הלב הקרוע בחזה מתמלא געגועים עזים, לדברים הכל כך קטנים.
לפרצופים, לריבים, לכינויים המפגרים, למילים הדביקות, לנשיקות המתוקות.
למגע הרך שדאג לחמם אותך כשהיה לך קר בלילות.
ועכשיו, אחרי שאת מנסה בכל הכוח להרוג את הזמן ולעבור הלאה, את נזכרת באמירה ישנה שניסית לשכוח…
כאילו שאפשר להרוג זמן מבלי לפצוע את הנצח.