הנער שחיי מהזיכרונות (פרק עשרים-מפגש ) *תתחילו לספור לאחור בקרוב נגמר*

הפרק מוקדש ל סתם כותבת! אחת האנשים שלא הפסקתי לעלות פרקים. אל תתרגלו שפרקים עולים כל כך בקביעות פשוט היה בלי לצפר אותכם בפרק כזה, הוא קליל וחמוד לפני הבום הרציני, תחזיקו חזק הפרק הבאה הולך להיות מיוחד.

פרק עשרים- מפגש

נכנסתי הביתה, אחרי בערך שלושה ימים מעייפים בעבודה ממושכת, שנאתי את חיי כרגע. בעטתי את נעלי הכבדות ונכנסתי למקלחת, מנסה לשכוח הכול, לא היה נפש חייה בבית, אהבת את זה, זה נתן לי מין תחושת עליונות בבית, לא יודעת איך להסביר את זה, יכולתי לעשות את רצוני בחופשיות בלי תלונות מציקות.

אמיל השאירה לי פתק על הדלפק, אך לא השקעתי מאמץ לקרוא אותו, רציתי לשטוף את כול המחשבות שלי, יודעת שאם המים החמים יתחילו לרוץ המחשבות. התפשטתי ונכנסתי לאמבטיה, יושבתי שם לפחות חצי שעה, מתחת לזרם המים החמים, תהיתי אם עשיתי נכון כשנפרדתי מסאם, אולי באמת הייתי צריכה לתת לו הזדמנות נוספת? לא, חזרתי בעצמי, ידעתי שאני עושה טעות אחר טעות. אני לא ילדה נואשת שמחפשת חבר בכול מחיר. יש לי בכול זאת קצת גאווה, אני לא נואשת ואני לא זקוקה לחבר ובכלל למה זה בכל אמור להציק לי? אבל לא יכולתי להוציא את הקול של ניר ממחשבתי, כמה שרציתי, העיניים שלו, השער הכהה שלו, הקול הזה והחיוך הנסתר שפשוט כבש אותי. הרגשתי כאילו כל כך רע עם עצמי, למה אני, מה אני מרגישה אליו למה זה כל כך מציק לי, אני צריכה לעביר את זה אלה, אני צריכה להבין שאין לזה סיכוי.

יצאתי מהמקלחת מחבקת את גופי במגבת לבנה, אחד היתרונות להיות לבד בבית זה שאפשר ללכת בבית במגבת ולא להילחץ להתלבש, אהבתי את זה. יצאתי מחדר האמבטיה, הרגשתי הרגשה מוזרה, אבל לא נתתי לזה להטריד אותי, נכנסתי לחדר וכמעט קבלתי התקף לב.
ניר עמד בחדר שלי כשהוא מנסה לחבר את המדף לקיר עם כמה ברגים.

"אני פספסתי משהו?" אמר לבסוף ושבר את השתיקה. יכולתי להשבעה שכנראה כול הפנים שלי האדימו בשנייה.
"עוף לי מהחדר!" צעקתי בכול קולי, ניר מיהר ליציאה מהחדר וניתקע בי, מבטו סרק את גופי וחיוך משועשע פרץ על פניו, נתתי לו אגרוף בצלעות.
"אני יכול רק לעבור?" לחש והרגשתי כל כך עצבנית.
"דווקא מחמיא לך ככה, עירומה." אמר בצורה שובבה, קור לי ובעטתי בו והוא הוציא צחוק מתגלגל מהמסדרון. סגרתי את הדלת והמדף שניר ניסה להתקין נפל.

לקח לי להתלבש כמה שניות, פשוט זרקתי על עצמי חולצה שחורה גדולה, לבשתי תחתון ומכנסן קצרצר. יצאתי מהחדר וישר רצתי להכות את ניר.
"מה נראה לך שאתה נכנס לבתים של אנשי זרים בכזאת-!" עצרתי כי לא מצאתי מילה מספיקה כדי לתאר את את העצבים לי.
"אתה כזה מעצבן! לפחות הייתה מצלצל!" אני שתקתי, הוא חייך מאוזן לאוזר כשהביט בי וזה שיגע אותי. "מה אתה מחייך?!" צעקתי עליו והוא התחיל לצחוק.

"המבט שלך הורג אותי, כשנכנסת הבטת בי כאילו אני רוצח סדרתי, אני נשבע, כל כך התאפקתי שלא לצחוק!" אמר והתגלגל על הספה מצחוק.
"זה לא מצחיק!" צעקתי עליו והוא ניגב דמעת צחוק קטנה שנחה מתחת לעיניו ואמר ברוגע. "צודקת אני מצטער, אז החמיאה לך המגבת הזאת,אפילו בלעדיה היה טוב." הוסיף ניר ונתתי לו כרית בפנים.
"שמור את ההארות הסוטות שלך לעצמך!" אמרתי בכעס התרחקתי ממנו, השער שלי נטף במים וזה רק גרם לי לרצות למות. "את מדהימה אותי." הוסיף ניר אחרי כמה דקות של צחוק שוטף. "ואני עוד שנייה הדהים אותך ביכול המדהימה שלי בהשלכת נעליים." הזהרתי אותו מנגבת את השער שלי, הוא ישב על הספה וצפה בי. "אתה לא הייתה באמצע משהו?" שאלתו אותו רומזת דיי בברור שילך לסדר לי את המדף, ראה אותי חצי עירומה לפחות שיסיים את המדף, כמעט חצי שנה אין לי מדף.
"את באמת חוצפנית, אם אני אסתכל על זה ככה." אמר כתגובה והתרומם. קמתי מכיסא הבר כשעל פני היו חרוטות הבעות התפלאות וכעס. "אני חוצפנית?" אמרתי והתקרבתי אליו מוכנה לתת לו איזה מכה בין הצלעות, כי זה המקום היחידי שיכולתי להגיע עליו כרגע. "כן, את צועקת עלי, כשבסך הכול את יצאת לכרתי עירומה, לא ביקשתי את זה. את עשית את זה מרצונך, לא ידעתי שמערכת היחסים שלנו התפתחה כל כך." סיים, התכוונתי לתת לו אגרוף בין הצלעות אבל הוא עצר את הידיים שלי ואחזיק אותם. "אתה ממש חצוף! נכנס לבית של משהו זר ועוד מתלונן כשאתה חודר לפרטיות שלו, צופה בו עירום ומתלונן!" כמעט איבדתי את יד באחיזה שלו, הוא החזיק את הידיים שלי כל כך חזק שזה התחיל לכאוב.

"אני אגיד לך משהו אחד, "לחש לי ניר, מצמיד אותי אליו, בידו האחת מחזיק את ידי המאוגרפות ובידו השנייה מעביר את ידו השרירית על גופי, הרגשתי מין נשימה מוזרה מגופי, הוא הצמידד אותי לגופו, לוחש בשקט באוזני: "אני אלך לתקן את המדף." חיוך בחיוך שובב ועזב אותי. הרגשתי שלבי פעם כל כך מהר שלא שלטתי בעצמי. מפגר! קיללתי חרישית בלבי.
ניר הלך לתקן את המדף ואני המשכתי לצייר את הציור שלי, הורדתי את פיסת בד הקנווסט והמשכתי לערבב צבעים רודים כדי להבליט את עף הדובדבן ברקע הדשא. הייתי עסוקה מידי מלהבין שניר כבר סיים לתקן את המדף, הוא התיישב על המטה שלי והביט בי.

"זה נראה לך כמו שעשועון? לך הביתה." ציוותי עליו בכעס שעדיין לא הפסיק מהפעם הקודמת.
"לא רצה, אני אוהב ליראות אותך מציירת." אמר ואני גלגלתי את עיני, מסיטה כמה שיערות מפני וכנראה צובעת את הלחי שלי בצבע ורוד. אחרי שסיימתי חלק נכבד מהציור ולא הבנתי אפילו שעברו אולי ארבע שעות.
שמתי לב שניר נרדם, הוא שכב בצורה כל כך שלווה על המיטה שלי, שיערו השחור התפזר על הכרית ועיניו הנפוחות מעט היו עצומות בצורה כל כך יפה, שלא רציתי להפריע לו. התיישבתי לצידו והסטתי את שיערו מפניו, לוקחת ספר סתמי מהמדף והתחלתי לקרוא בשלווה, כמין דרקון השומר על הר זהב.
***
ניר
התעוררתי, והתחלתי להתרומם והבנתי שהשעה הייתה כבר בסביבות שלוש בלילה. "למה לא הערת אותי?" תהיתי לכיוון ג'ו וזה הרגיש לי כל כך מוזר כשהבחנתי בג'ו שנרדמה בקצה המיטה, היא נראתה כמו גור חתולים המתכרבל בין השמיכות, עיניה היו כל כך עדינות ושיערה התפרק לחלוטין מהפקעת שהייתה לה. הזזתי מעט משיערותיה ונישקתי בעדינות את עיניה, מנסה לא להעיר אותה. שכבתי לצידה וראיתי שהיא הניחה לאט לאט את ראשה על הזרוע שלי, כאילו חיפשה כרית לשינה. סובבתי אותה בעדינות לכרית ורק נשארתי שם כדי להביט בה, כמה חולני שזה יכול היה להישמע.