בלי שם
הבטתי בשמיים הבוכים. טיפות הגשם הצליפו בעורי החשוף בחוזקה, שורפות את החתכים העמוקים שעל זרועותיי ורגליי. שערי החום היה פרוע ומבולגן, מלא בעפר, בוץ וקשרים.
הייתי לבד בקרחת היער, מוקפת בעצים חצי כורתים חצי מתיימרים גבוה עד השמיים, נושקים לענני הסערה האפורים ולברקים.
ניסיתי לשחזר במוחי את מהלך האירועים, אך הכל היה מעורפל. פיסות זיכרון הציפו את מוחי; יללות, ברק שפגע באחד העצים שהיה קרוב אליי והפיל אותו, ירח מלא, אנשים רצים לפניי, חלק מדברים עם אחרים חלק מנסים להשיג את תשומת לבי. אחרי כל הבלגן אני חושבת שמישהו נשך אותי. אני זוכרת את התחושה הנוראית של בשר שנקרע ממני בכוח, ציפורניים שמצליפות בי ודם שנוטף לכל עבר.
אני חושבת שממתי, או לפחות אני בטוחה שהייתי מתה.
קול של ענפים נשברים הגיע לאוזני, כאילו מישהו דורך עליהם. אני לא יודעת איך הצלחתי לשמוע את זה. איך הצלחתי לשמוע את זה?
נשימה חדה עברה בי, גורמת ללבי להתחיל לפעום מהר, כאילו הגוף שלי מזהה סכנה ממשית שהעין לא יכולה לתפוס.
"אל תפחדי," אני מנסה להתעלם מהעובדה שהדובר נמצא ממש מאחורי, ושאני חסרת יכולת לתקוף במקרה הצורך. "את תהיי בסדר, את תחיי." התרכזתי בקול. הוא היה זקן, מאוד זקן, והיה לו מין חספוס משונה שמעולם לא שמעתי, וגם עייפות, כאילו הוא נשאר ער יותר מידי שעות.
כחכחתי בגרוני, חשה בצריבה עזה. "אני לא מכאן, אבל בכל זאת עזרת לי," אני אומרת כמעט בלי לחשוב, תוך שאני נזכרת במהלך האירועים שגרמו לי להגיע לכאן. אני עמדתי למות.
לאט לאט דברים מתחילים לחזור.
"למה?"
הוא פוסע עוד כמה צעדים, עד שהוא עומד לפניי. הבעתו החדה מביטה בי, מביטה דרכי. "כי עמדת למות, והיית בשטח שלי. אני יודע מי את, ולכן לא יכולתי לתת לך למות." ידיי מתרוממת, ממששת לאט את צווארי עד שאצבעותיי מוצאות את אזור הנשיכה. שתי עיגולים קטנים.
"אני לא צעירה כמו פעם, יכולת לתת לי למות…" אני מתחילה לומר אך נעצרת בשל מבטו העקשן. "אמנם גיל נוסף לך בשל שנה שעוברת, אך הזמן כבר מזמן פסח עלייך. את אינך מתבגרת, פשוט נשארת צעירה." הוא שומט את כתפיו קלות לאור העובדות שאמר, בעוד אני נאנחת באיטיות.
"סנרומאש, אתה חיי עוד מלפני שנולדתי, אתה יודע איך זה לחיות חיים כאלה. אתה יכול להבין את הסיבות שלי. הם לא, בגלל זה באתי אלייך." אמרתי לו בכנות, זזה מעט כדי להטיב את תנוחתי. הוא חייך לעברי, חושף את שני שיניו החדות. "אני יודע, אני זקן. את יכולה לנסות לנחש איך זה לדאוג לשבט שלם. כבר אלפי שנים שאני דואג לכל הילדים הקטנים, שגדלים ומתחתנים ומולידים עוד ילדים קטנים ושוב… אך אני לומד לאהוב אותם. אני לא מנסה למות." קולו היה מעט תקיף בסוף. שתיקה עוברת בנינו במשך כמה דקות. הוא מושיט את ידו לעברי ואני לוקחת אותה, מתנדנדת מעט ומסוחררת מכאב הראש העז שלי. "בואי אחרי." הוא אומר, אני הולכת אחריו בשתיקה.
כשהוא נעצר אני מתקרבת אליו, מושיטה את ראשי קדימה כדי לראות על מה הוא מביט.
הנוף פשוט עוצר נשימה.
מפל מים, הארוך ביותר שיצא לי לראות, זרם מתחתיי, פורץ במלוא העוצמה את האבן ויוצר אגם ענקי בתחתיתו שמתחבר אל הים. ההרים מסביב הרים מכוסים עצים, מלאים בגוונים ירוקים ומידי פעם בכתמי צבע אחרים, כנראה פרחים או צמחים נדירים אחרים שגדלו באזור.
"הגבול, אני מכירה את האזור הזה…" מלמלתי לעצמי, בוהה בחוסר בושה מסביב. "מסיפורים כמובן, הרי לאנשים רגילים אסור להיות פה." הוספתי.
הזקן הניח את ידו על כתפי, גורם לי להסתובב אליו. "את צריכה לדעת… את צריכה לדעת שאני הייתי זה שנשך אותך." הוא אומר. לוקח לי שנייה אחת לבין למה הוא התכוון. אני נושמת עמוק. "אבל אני לא חלק מכם, אסור לאנשים לדעת עכשיו שאני חלק מכם…" נזכרתי במה שהוא אמר לי שנים רבות לפני- ברגע שאתה ננשך, אתה הופך לחלק מהשבט, ומי שנשך או נשכה הופך להיות האבא או האמא.
הזקן הוא אבא שלי.
אני מתחילה ללכת מצד לצד, ידי מושכות בשערי בטירוף הגובר. "אני אשמור את סודך את יודעת," הוא משיב לשאלות המתרוצצות במוחי ללא הרף. "אף אחד לא צריך לדעת איך ניצלת." אני מודה שיש היגיון בדבריו. התחלתי להתרחק ממנו, ידיי מלאות בערפל לבן. "זה לא משנה דבר, אתה מבין? איש לא צריך לדעת על כך." אמרתי נחרצות, לא מחכה להנהון אישור מצידו.
תגובות (3)
וואו!!!
הרשמת אותי.
אמנם יש כמה שגיאות, אבל רואים שזה בגלל המקלדת…
אכפת לך רק להוסיף משפט סיום? משפט שמתאר מה התחושה/ המחשבה שלה כשהוא אומר לה שאסור שידעו..
תמיד כשאני קוראת משהו שכתבת אני מוצאת את עצמי חסרת מילים.. כל מה שעולה לי לראש זה "וואוו", איך זה תמיד ככה איתך? אני פשוט לא מצליחה למצוא שום דבר חכם להגיד חחחחחח
התגעגעתי אלייך ממש, ולכתיבה שלך. סורי שנעלמתי ככה.. צבא וכאלה :\ אני מנסה קצת לחזור לכתיבה והכל, אבל זה קשה.
מה איתך? איך הולך לך?? מסתדרת?
תודה :)
ואני בסדר, היה לי קצת מחסום כתיבה קטן, אבל אני חושבת שהתגברתי עליו..