סודות | 4

לא ראיתי את דן מאז המשחק. כשהגענו לאולם, גברי עלה מהמלתחה לחבק אותנו, וכשדן חלף על פנינו גברי עצר אותו והכיר לו את טליה, שכמובן הצטערה על כך שלא אפשרה לי לדבר עליו אז, בשיעור הכימיה. "אלוהים, הוא כזה לוהט!" אמרה כשהתיישבנו במקומנו. "את לא האמנת לי!" אמרתי לה, מחפשת את גברי במבטי כשהקבוצה שלו הופיעה. האוהדים התחילו לקרוא קריאות עידוד, הניפו שלטים ושרקו כששתי הקבוצות עלו על המגרש. טליה עקבה במבטה אחרי דן, שעלה מהמלתחה אחרון, וניסתה לגבור על הרעש. "כי את לא אמינה!" היא צעקה אל אוזני. הבטתי בה בפליאה, והיא רק עשתה פרצוף של 'מה את רוצה? זאת האמת'.
הרעש גווע כשהשופט עלה על המגרש ושתי הקבוצות נעמדו משני צדדיו בשורה. במשך כל המשחק טליה הריעה לדן כשקלע סל או חטף את הכדור, כאילו היו חברים וותיקים והיא נוהגת לבוא ולעודד בכל משחק שלו. מרפקתי אותה. "להזכירך, באנו בשביל גברי."
"כשגברי יהיה כזה חתיך, אני אעודד גם אותו," אמרה טליה. "ובינתיים," היא קיערה את שתי כפות ידיה סביב פיה. "קדימה דן!"
דן קלע את הסל והאוהדים שישבו בגוש שלנו, שכללו תלמידים מבית הספר, אחים קטנים והורים גאים, קמו והריעו. גברי טפח על כתפו של דן כשחלף על ידו, ואז כשהוא הסתכל אל עבר הקהל הוא נופף לכיווננו. "את רואה, הוא שמע אותי!" צעקה טליה ונופפה לו בחזרה.
"את בטוחה?" שאלתי אותה כשזקפתי גבה, וסימנתי בראשי אל אותה בלונדינית דקת גזרה וגבוהת קומה שקפצצה ושלחה לדן נשיקות באוויר בהתלהבות מוגזמת למדי.
"חברה שלו," אמרתי לטליה, שמיד צנחו כתפיה והתיישבה בכבדות במקומה. "איך זה שכל החתיכים תפוסים?" שאלה. התיישבתי גם אני. "התשובה בגוף השאלה," עניתי, וחזרתי להביט אל המגרש.
כשנגמר המשחק (בניצחון גורף של הקבוצה השנייה), גברי סימס לנו שנרד למלתחות. אז בין כל הנערים המסריחים מזיעה וערומים מחולצה, נתקלנו בדן. TOPLESS.
הוא החזיק מגבת בידו, ושפשף בה את עורפו. "הי," אמר כשראה אותנו. "אתן מחפשות את גברי?" הנהנתי.
הוא הצביע אל מאחורי גבו. "הוא שם," אמר והתחיל ללכת. ואז הוא נעצר והסתובב אלינו בחזרה. "איזה משחק, הא?"
"הייתי בטוחה שתנצחו," מיהרה טליה לומר, לפני שאענה. "כן, גם אני חשבתי," אמר דן. "היינו נהדרים באימונים לפני המשחק. אבל לפחות הייתן בקהל," אמר והביט בי בחצי חיוך. "וזה מה שחשוב."
טליה הביטה בי בחיוך ממזרי. "כן, הא?" גמגמתי בעילגות, משפשפת את זרועי. טיפשה! טיפשה טיפשה טיפשה!
הבלונדינית הגיחה מהמסדרון שמוביל למקלחות, וכשראתה את דן, עיניה אורו והיא רצה אליו כשזרועותיה פתוחות לחיבוק. "דנדן!" היא קפצה עליו בחיבוק, והוא ליפף את ידיו סביבה בחיבוק חם בחזרה. היא הצמידה את שפתיה לשפתיו לנשיקה חטופה, ואז השעינה את מרפקה על כתפו. "היי," אמרה לנו, "דינה."
"טליה ונטע," אמר דן, "טליה חברה ונטע היא הבת של דנה."
"אה, דנה המפורסמת," אמרה דינה וחייכה אלי. "אני שמעתי רק דברים טובים על אמא שלך. נשמעת מקסימה."
"כן, היא… מקסימה," אמרתי. החלתי להרגיש לא נעים בסיטואציה, במיוחד לא כשטליה התחילה לשלוח במבטה גיצים אל עבר דינה, כאילו חטפה לה את החבר.
דן הניח את ידו על מותנה של דינה וקירב אותה אליו. "הקבוצה יוצאת עכשיו לשבת איפשהו," אמר לנו, מביט בי. "תבואו איתנו."
טליה שלחה אלי מבט מתלהב. "רעיון –"
" – טוב, אבל אני צריכות ללכת," אמרתי במקומה, שולחת לה מבט משתיק. "מצטערת. פעם אחרת."
דן חייך חצי חיוך מאוכזב. "חבל. טוב, נתראה," אמר והצמיד נשיקה ארוכה לדינה. "תחכי לי למעלה, חמש דקות אני חוזר." דינה הנהנה אליו, והוא ניתק ממנה, חוזר בחזרה אל המלתחות. "ביי, בנות," אמר, מרים יד בחצי נפנוף לעברי והסתובב, כשהוא מניח את המגבת המגולגלת על עורפו. "היה נחמד להכיר אתכן," אמרה דינה בחיוך ונפנתה אל המסדרון שממנו באה. כשדמותה נעלמה, טליה צבטה אותי בזרועי. "למה לא הלכנו? מה הבעיה?"
"מה יש לך לעשות שם?" שאלתי אותה, משלבת ידיים. "גברי הולך הביתה, ולו יש חברה."
לפני שטליה ענתה, גברי הגיח מאחורינו ונשען עלינו. "איזה משחק חרא, הא?"
"איכס, גברי, אתה מסריח כמו סוס!" ניסיתי להעיף אותו מכתפי, אבל הוא הוריד את ידו מכתפה של טליה וחיבק אותי חיבוק מוחץ (ומזיע מדי) כתגובה.
"יאללה, זזנו הביתה?" שאל.
"אתה לא מתקלח קודם?" שאלה אותו טליה, כשהיא מעקמת את אפה. "אני אתקלח בבית," אמר. "ככה תוכלו לראות את גופי החטוב מקרוב. אנחנו עושים sleepover בנות. הכיבוד – עלי!" הוא חזר להניח את זרועו על כתפה של טליה וגרר אותנו לכיוון המסדרון.

שבועיים אחרי המשחק, אמא נכנסה לחדרי, כששכבתי במיטה עם הנייד שלי, מדברת עם טליה.
"נטע?" היא פתחה את הדלת ותחבה את ראשה בפתח שנוצר. הרחקתי את הנייד מאוזני. "ממ?"
"אורן מגיע היום לארוחת ערב," היא הביטה בשעון שעל שולחן הכתיבה שלי, "שזה אומר עוד שעה וחצי, אז תתארגני ותרדי לעזור לי לערוך שולחן."
התרוממתי במיטה. "רק הוא?"
אמא משכה בכתפיה וסגרה את הדלת. כעבור שנייה היא דפקה עליה. "תתארגני!" קראה, ואז צעדיה התרחקו מהדלת עד שלא נשמעו עוד.
"מה, מה היא אמרה?" שאלה טליה מעבר לקו. הצמדתי שוב את הטלפון אל האוזן. "אורן צריך להגיע לארוחת ערב."
"ודן?" שאלה עם שמץ של ציפייה ותקווה בקולה.
"לא יודעת," עניתי. "נקווה."
"נדלקת עליו, מה?" שאלה טליה בקול מרוצה, כאילו ניחשה נכון.
"מה? לא."
"אל תכחישי, אני יודעת שכן."
נאנחתי. "טליה, זה שאמרתי שהוא שווה לא אומר שנדלקתי עליו."
היא השמיעה "אה הא" לא מאמין מבעד לקו. "טליה, לא נדלקתי עליו!" מיהרתי לעבור ללחישה כששמעתי את צעדיה של אמא מתקרבים לחדרי.
"מסכן גברי. ישבר לו הלב."
"טליה – "
אמא פתחה שוב את הדלת. "מתארגנת?"
נאנחתי. "כן!"
היא יצאה וסגרה את הדלת, ואני שוב נפניתי לטליה. "טוב, נדבר אחר כך."
"אבל –"
ניתקתי את הטלפון והנחתי אותו על המיטה, כשאני גוררת את עצמי לעמידה. בזמן שעמדתי מול הארון הפתוח ובחנתי בגדים, חשבתי אם באמת יכול להיות שנדלקתי על דן. הרי מצד אחד זה לגיטימי, הוא בחור נאה, וכובש, והורס, משחק בנבחרת הכדורסל, עומד לסיים תיכון, ובעצם חלום של כל נערה מתבגרת ממוצעת.
מצד שני, אני די בטוחה שהמוח שלי קלט שהוא הבן של החבר של אמא שלי, ולכן אין שום צ'אנס שיקרה בינינו משהו, הכל אבוד מראש, לי אין סיכוי עם בחור כזה במילא, והוא ויתר על העונג הצרוף של פנטוז על דן בלילות.
אבל כשפסלתי עוד בגד ועוד חולצה ועוד מכנס, במחשבה שזה לא מספיק יפה להערב במקרה ודן יגיע, התחלתי להילחץ מהסיכוי שהמוח שלי לא קלט ובכל זאת אני חושבת עליו כקצת יותר מהבן של החבר של.
עד שבחרתי את החולצה המתאימה לחצאית המתאימה לנעליים המתאימות וירדתי למטה, ראיתי שאמא שלי מתרוצצת מהמטבח אל שולחן האוכל, כשהוא כבר כולו ערוך, וגיליתי שבחירת הבגדים המתאימים ביותר לבואו של דן לקחה לי יותר זמן ממה שחשבתי. אמא זרקה אלי מבט עצבני וקראה לנועה מהסלון, כשהיא מניחה את קערת הסלט הגדולה במרכז השולחן. על הדלת נשמעו שלוש דפיקות, ואמא מיהרה לפתוח אותה. אורן נכנס מחוייך ונשק ללחיה של אמא, בירך אותי בשלום מכובד ואז הושיט את ידו אל נועה, שנתנה לו כיף. אמא הבזיקה מבט אל הכניסה ואז סגרה את הדלת. ליבי נחמץ.
"איפה דן?" שאלה אותו כשהתקרבה אלינו. אורן נשען על משענת הגב של אחד הכיסאות. "הוא אצל אמא שלו היום," אמר ואז הבזיק לעברי מבט, כאילו ידע שחיכיתי לבואו. "הוא לא יגיע."
"חבל," אמרה אמא בגבות מכווצות, ואז מיהרה אל המטבח. "תתיישבו, אני מביאה את האוכל."
התיישבתי לצד נועה, כשאורן התיישב מולי. "שמעתי שהיית במשחק של דן," אמר אורן ומזג לימונדה צוננת מהקנקן אל כוסו. "דן סיפר לי שהיית שם עם שני חברים?"
הנהנתי.
"היה נראה שהוא שמח לראות אותך שם," אמר והעמיס כף גדושה של סלט כרוב בצלחתו.
מזגתי לנועה מיץ ואחר כך גם לי. "הוא שחקן טוב. חבל שהם הפסידו."
"לא נורא, בעונה הבאה," אמר ואכל מהסלט.
במשך שאר הערב ישבתי דוממת במקומי. מדי פעם עניתי על שאלה שאורן או אמא שאלו אותי, ואכלתי מהעוף כדי שאמא לא תחשוב שהוא לא טעים לי, ושאני עושה לה פדיחות מול אורן. אז אחרי שאורן הלך ועזרתי לאימא לשטוף את הכלים, עליתי אל החדר ונשכבתי על המיטה, כשפניי טמונות בכרית. לא היה לי חשק אפילו להחליף לפיג'מה, ורק רציתי לישון.
כשכבר הרגשתי את הטשטוש של השינה שעוטפת אותי, שמעתי נקישה קלה על החלון, ואז עוד אחת. הרמתי את פני מהכרית, ועוד נקישה נשמעה. קמתי מהמיטה וניגשתי אל החלון, פותחת אותו. אוויר הלילה הצונן נכנס לחדר החם, והעביר בי צמרמורת נעימה ומרעננת. גברי עמד ברחוב החשוך, כשמנורת הרחוב הגבוהה מאירה אותו, והקפיץ אבן בידו. שפשפתי את עיניי, ולרגע נראה לי שדמיינתי. "גברי?" לחשתי.
"באה לסיבוב לילי?" שאל, וזרק את האבן על הרצפה. היא השמיעה קול חבטה שבקושי שמעתי, כשפגעה ברצפות האפורות של הרחוב, ואז גברי בעט בה, והיא התגלגלה בקולות עדינים.
"אמא שלי תהרוג אותי," אמרתי, נשענת עם זרועותיי על אדן החלון.
"נו, בואי," אמר. "במילא מחר חופש." חשבתי לרגע, ואז סגרתי את החלון. חטפתי את הקפוצ'ון שהיה תלוי על כיסא המחשב המסתובב שלי, ולבשתי אותו תוך כדי ירידה שקטה במדרגות. האור במבטח ובסלון כבר היה כבוי, כשהכל נקי, וקולות הטלוויזיה העמומים נשמעו מחדרה של אמא. פתחתי את דלת הבית בשקט, כשאני מכניסה בעדינות את צרור המפתחות לכיס מבלי שהם ישמיעו רעש וסגרתי אותה בזהירות אחרי. גברי נשען על הגדר, וכשיצאתי דרך השער הוא לחש "היי."
בחוץ היה יותר קריר משחשבתי, ורכסתי את הרוכסן של הקפוצ'ון, משלבת ידיים כדי להדק את הבד המחמם אל גופי. "מה היה כל כך דחוף עכשיו?"
"סתם," אמר גברי ותחב את ידיו לכיסים של הסוודר שלבש. "התגעגעתי אז קפצתי. אני מניח שאני לא מוזמן פנימה, נכון?"
"ממש לא."
הוא חייך. "בסדר. גם טיול לילה הולך." הוא התחיל ללכת לאט, כשאני לצידו, לכיוון הגינה הציבורית שהייתה במרחק קצר מביתי, בסוף הרחוב. הוא בחן אותי לרגע. "למה את לבושה כל כך יפה? בשבילי?"
"לא," אמרתי, וחיוכו המרוצה נמחק מפניו. "אורן היה אצלנו הערב." גברי הנהן והרים את סנטרו מעלה כשהוא מכווץ את פיו. "אני מבין. גם דן היה?"
"לא," אמרתי, בועטת בקצה בנעל באיזו אבן שהייתה באמצע הדרך.
הסתכלתי על צדודיתו. "למה באת?"
"למה לא?" שאל.
הצצתי בטלפון שהיה תחוב בכיסי. "השעה 11 בלילה. מי מסתובב ברחוב בשעות האלה?"
"אני," ענה. התהלכנו בשביל שחוצה את הגינה והובילה אל שורת ספסלים. הוא התיישב על אחד מהם, וטפח על המקום הריק לצידו. התיישבתי לידו, מניחה רגל על רגל. גברי בחן את הגן. "כמה זמן לא הייתי פה," מלמל. "הרבה דברים נחמדים קרו כאן," אמר ופזל אלי בחיוך.
"אוי, בחייך," אמרתי, דוחפת אותו בכתפו. "היינו בני 14."
"את היית בת 14," אמר. "אני הייתי בן 15, וזאת הייתה אחת הטובות שלי." הוא צחק וקרץ לי.
"כאילו כמה כבר היו לך לפני שזכיתי לתואר הזה," נחרתי בבוז, ותלשתי גבעול של איזה צמח שצמח למרגלות הספסל בין הלבנים שריצפו את הגן.
"תגידי תודה ותשתקי," אמר. "אני תמיד ידעתי שיש בך פוטנציאל חבוי. פשוט עד אז לא ידעתי מהו!"
"מזל שגילית!" אמרתי לו בהתלהבות מעושה וקיפלתי את הגבעול באצבעותיי לכמה חלקים.
"קשה לך להודות שגם לך זה היה נחמד," אמר גברי, ונשען לאחור, כשהוא מותח את רגליו הארוכות מלפנים.
"כל כך מזמן שאני כבר לא זוכרת," אמרתי וזרקתי את הגבעול על הרצפה.
"אפשר לשחזר את זה," אמר גברי כשחיוך מרוח על פניו. סובבתי את פניו לכיוון השני. "אפשר גם לא."
"חבל," אמר, משלב את ידיו על חזו. "את מפסידה."
"לא מפסידה ולא נעליים," אמרתי, מרימה את רגליי ומניחה אותן אל ברכיו של גברי. "תגיד, מה עם דן?"
גברי העביר את אצבעותיו אל השוק שלי. "מה עם דן?"
"הוא והחברה שלו, זה רציני?"
"כמה שידוע לי, כן," אמר כשהוא מושך בכתפיו. "הם הרבה זמן ביחד. אני חושב."
כיווצתי את פי. "באסה."
"מה באסה?" הוא הפנה את ראשו אלי וכיווץ את גבותיו. "הוא הבן של החבר של אמא שלך."
"אז מה?"
"אז… זה לא הולם."
הבטתי בו בבוז. "אתה האחרון שיכול להגיד לי מה הולם, אדון בר-ששת," אמרתי.
"זה לא יראה טוב, אוקיי?" אמר בטון תקיף. "הבן של החבר של האימא יוצא עם הבת שלה? באמת?"
"זה לא שאנחנו אחים או משהו," אמרתי בגלגול עיניים. הוא הביט בי במבט רוטן. "עדיין."
הרמתי ידיים. "בסדר, בסדר!" תלשתי עוד גבעול. "רק אל תתעצבן."
"מי מתעצבן?" הוא תלש גם גבעול והתחיל להתעסק בו בין אצבעותיו. הסתכלתי על צדודיתו. האור הלבנבן של הירח האיר על פניו באור עמום שהבליט את נמשיו המפוזרים על לחייו ואפו, כאילו מישהו פיזר אותם שם ביד נדיבה. הם העניקו לו מראה מעט ילדי שניסה לכסות בזיפיו האדמוניים שעיטרו את לסתו.
"אתה ממש חייב להתגלח," אמרתי לו, מעבירה אצבע על הזיפים המעקצצים. הוא הוריד אותה מפניו והתאפק לא לחייך. הוא נשבר כשהתקפלתי והנחתי את ראשי בחיקו, צוחקת על ניסונו הפתטי לא לצחוק.
"מה יהיה איתך?" שאל עם שמץ של צחוק בקולו והעביר את ידו בליטוף על ראשי. הסתובבתי כך כשגבי שכוב על הספסל וראשי על רגליו. "מה יהיה איתי?"
הוא הניד בראשו והביט על הגן, מעלי. הצצתי אל הטלפון שהיה בכיסי והתרוממתי. "נזוז?"
גברי הנהן ונעמד, מושך אותי לקום מהספסל. כשהגענו אל שער הבית, הבטתי על החלונות של הקומה העליונה שהשקיפו אל הרחוב. אלה היו החלונות של החדר של אמא, וחושך השתרר בעדם. זאת אומרת שאמא ישנה. "את חושבת שהסתבכת?" שאל גברי. הנדתי בראשי. "לא… היא בטח ישנה כבר."
"אחלה," אמר בחצי חיוך שחשף גומה אחת, שתכף נבלעה בים הנמשים שלו. הוא אחז באצבעותיי, ונשק ללחיי. זיפיו דגדגו אותי, וניחוח קל של בושם נדף ממנו. הוא ניתק את שפתיו מעורי, והשתהה כמה שניות ככה, כשפניו סמוכות לפניי. הרגשתי את נשימתו על האוזן שלי לרגע, ואז הוא רכן לאחור, מתנשא מעלי עם גובהו. "לילה טוב," אמר מחייך והתחיל ללכת לכיוון קצה הרחוב.
נשענתי במשך דקה נוספת על השער, במקום מוצלל ובשקט, צופה בגברי המתרחק עד שדמותו נעלמה מבעד לצללים של העצים, ולרגע אחד הרגשתי את ליבי הולם בחזי.