אדום מול כחול – פרק 2: לברוח.
בס"ד
'שיהנו להן עם המלכה החדשה, נועה. אני סיימתי עם המשחקים המטופשים האלה', הרהרה אריאלה נוגות בעודה משרכת את רגליה אל עבר הגבעה שלה. כשהגיעה לפינה האהובה עליה, הניחה לגופה הקטן להישמט ברפיון על הדשא הרך. ליבה היה כבד עליה.
ציפורים שחגו מעל ראשה צייצו בחדווה. כל הסביבה נראתה חגיגית ורעננה, כיאה לתחילת האביב. ביום אחר היתה אריאלה מתענגת על הפסטורליות הנעימה, אך עתה היתה עסוקה מדי בתכנון מהלך חדש ונועז.
לברוח. מילה קסומה ודרמתית שהייתה מבקרת רבות בחלומותיה של אריאלה בת החמש וחצי. ממילא אין הרבה מה להפסיד. אמא האמיתית לא תצטער. היא אפילו לא תדע שבתה הקטנה ברחה מהבית. אמא המסכנה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי במצב קשה כבר שלוש שנים, מאותו יום שחור בו נעלם אבא, או ברח. אין איש יודע מה קרה בדיוק.
ואמא-פנינה? האמא השנייה והעצבנית שלה? גם היא לא תדאג. היא בכלל לא שמה לב אליה גם כשהיא בבית. היא עסוקה כל היום ברננה והילה, התאומות המרגיזות והמפונקות שלה ובשלושת החתולים האיומים. אין לה זמן לשים לב גם לאריאלה. גם עכשיו היא לא דואגת בכלל, למרות שהגן הסתיים כבר מזמן.
כבר כמה חודשים שהיא חולמת לברוח. המריבה בגן הייתה רק תירוץ. היא לא יכולה כבר לחיות ככה. זה לא אנושי.
אריאלה ניערה את תלתלי הזהב הארוכים והיפים שלה ועצמה את עיניה הירוקות. לרגעים ארוכים נשמה נשימות עמוקות, עד שלפתע חדר רשרוש מוזר אל אוזניה.
לפני שהספיקה להגיב, נשלחו אליה זוג ידיים שריריות והניחו מטלית רטובה על אפה ופיה. היא ניסתה לצרוח ולהתנגד אך המטלית המגעילה חסמה את פיה. אריאלה נתקפה חרדה עמוקה וליבה דהר בפראות. בראשה חלפו מחשבות: 'רק לא למות, אלוקים. לא עכשיו כשאני כבר קרובה כל כך להתחיל את החיים האמיתיים. בבקשה!'
פתאום הרגישה שלווה ורוגע הפושטות באיבריה. נשימתה נעשתה רפויה ואיטית והיא שקעה אט אט בשינה עמוקה.
המשך אולי יבוא…
כל הזכויות שמורות.
תגובות (0)