ביו סיוט לחלום- פרק אחד.

כשאני מתעוררת בבוקר, ואני כבר מאורגנת ובדרך לבית הספר, אני חושבת על הכל. אני עושה סדר במחשבות, ונותנת לעצמי להמשיך את היום.
כמו אתמול, שחשבתי על הצעת החברות ששלחו לי בפייסבוק, מסהר אמסלם.
ילד מהשכבה, סתם עוד אחד, ערס כזה, שבחיים אני לא אהיה חלק מה- "חבורה" שלו.
פעם, בכיתה ד', שעוד הייתי מקובלת -מקובלת ובריאה-, היה לי סיכוי להיות חלק מהחבורה שלהם, אבל היום, ואני לא יודעת למה, כבר אין לי סיכוי, ואני סתם עוד אחת, לא מהמקובלים, ולא מהחננות. סתם עוד אחת, שהיפה המקובלת מהנהנת לה לשלום, ובבוקר הן לפעמים מפטפטות, וסתם עוד אחת, שאף אחד לא שופט, לא צוחק עליה ולא מזמין אותה לכל מסיבה אפשרית.
אבל זה בסדר, במילא לא הייתי הולכת, כי באמצע היה מתחיל לכאוב לי הראש, הצלעות או הבטן, ובסופו של דבר הערב היה נגמר במצב רוח רע, כשאני אחשוב על כל מה שהיה.

ויש לי חברות, אפילו הרבה מאוד, גם דרך האינטרנט, גם דרך המציאות, וגם דרך משתמשים אנונימים או ישנים בצ'אטים, פורומים ואתרים.

התחברתי למקובלת של הכתה, דרך משתמש אנונימי, והיא עדיין לא יודעת מי אני, חושבת שקוראים לי שיר, כי אמרנו אחת לשניה שכל אחת תמציא שם לעצמה, ואני לא רציתי לגלות את שמי האמתי, למרות שלכל שאר האנשים, גיליתי בלי היסוס ופחד, סיפרתי ששמי אוראל ושם משפחה לא אוכל לתת, גם לא גיל ועיר, ויש להם את שמי, וזה מספיק.

ובסופו של דבר התחלתי לשאול את סהר בצ'אט.
"למה הצעת לי בקשת חברות?"
תוך חמש דקות קיבלתי תשובה מתחכמת
"למה לא? את איתי בשכבה", בנוסף לסמיילי קורץ.
"נו, אז מה?" הפעם זה היה אמוג'י צוחק.
הוא כבר לא ענה. נאנחתי, מתנתקת מהצ'אט, ואז שמתי את הפיג'מה החמודה שלי, זו עם דובי על החולצה, נשכבתי במיטה אחרי ציחצוח שיניים והתחלתי שוב לחשוב על כל מה שקורה לי בחיים, אפילו שזה נשמע מועט, אבל קשה להיות ילדה חולה כל כך.
זו לא מחלה מסוכנת, זו סתם חולשה.
למרות שלא נעים שכשאני מתקלחת, כמה שערות נושרות לבד, ואחרי ריצה אני עייפה, עייפה כל כך.
ופעם, כשהייתי רצה, הייתי אלופה! אפילו לא מתנשפת, אמרו לי שנולדתי כזו, וכשהייתי קטנה, לא הייתי הולכת, הייתי רק רצה, ממקום למקום, לא ידעתי אחרת, ואפילו דילגתי על השלב של הזחילה, וישר התחלתי ללכת.
ועכשיו כל כך קשה לי, כבר וויתרתי על שלוש תחרויות, עד שלא תמיד שאלו אותי, ידעו שלא אענה בחיוב. ואז לבסוף נרדמתי, שקועה במחשבות.

ועכשיו, בבוקר כשאני הולכת, מגיעה לשער בית הספר, מהנהנת לשלום לשומר, אני מחליטה: הגיע הזמן לחשוב, תנסי לנצל את שלך, עם החולשה הארורה הזו ובלי, את תצליחי.
תאמיני בעצמך.