הכול התחיל מהסוף – פרק 1

בס"ד

מהפרק הקודם:
"מוכנות לאודישן" אמרה טל בחיוך,
"אהה…אז בגלל זה קמת מוקדם" אמרתי בחיוך,
"מה אל תגידו לי שאתם לא מתרגשות" אמרה טל,
"לא, כאילו שאני יודעת לשחק אני בטח אהיה עץ או משהו" אמרתי בחוסר חשק,
"כן בטח" אמרה טל ונכנסנו לכיתה………..

"נו באמת" אמרתי כאשר התקרבתי למקום שלי וגיליתי את כל תכולת התיק שלי על הרצפה,
"מי עשה את זה?" שאלתי את רוני בעודי מרימה את תכולת התיק שלי אל השולחן ומכניסה אותו לתיק , והיא הצביעה על שני ילדים, אוראל והילה שרצו אחד אחרי השני,נ"תחזיר לי את האף שלי" שמעתי את הילה צועקת לאוראל, "הם עושים את זה שוב?" שאלתי באדישות, "יאפ" אמרה רוני והחליפה שיר
באמפי שלה, "מתי הם יתבגרו כבר" מלמלתי בייאוש והמורה נכנסה.
לאחר שעתיים של חפירות בלשון, יצאתי מהכיתה לבד! כי כל שאר החברות החמודות של היו עסוקות
להכין את שיעורי הבית באנגלית, או יותר נכון להעתיק ממני את שיעורי הבית באנגלית,
יחסית לילדות "טובות" אנחנו עושות את זה די הרבה, בדרך החוצה מהכיתה ראיתי שני ילדים מהשכבה
משחקים מסירות, עם כדור נייר שהודבק בדבק סלוטייפ, וכמה שזה מפתיע שנייר הוא דבר קל,
הכדור הזה הוא ממש לא קל, אין לי מושג מה הם שמים בתוכו עוד, אבל הכדור הזה ממש כואב,
ותאמינו לי אני מדברת מניסיון, אני לא אוהבת לדבר על זה, אז בקיצור בעודי מנסה לגלות איך לעזאזל
אני הולכת לעבור אותם מישהו נתקל בי מאחורה, "אאאא.." קראתי מהמכה החזקה שקיבלתי בכתף,
והסתובבתי להסתכל מי פגע בי, ותנחשו מי זה היה? מי אם לא הילד המעצבן שפגע בי ממקודם
ואין לי מושג אפילו איך קוראים לו, "אני רואה שאתה ממש אוהב להכאיב לי" אמרתי בעצבים,
"האמת זה באמת כיף" הוא אמר משועשע, ודרכתי לו על הרגל, הזכרתי כבר שאני לבשתי נעל עם עקב,
עקב קטן, אבל עדיין עקב, ומכאיב כמו עקב רגל, "אהאהאהאהאהאהאהאהאה, מה את סתומה" קרא
הנער והחזיק את הרגל שלו, "שתלמד לא לעצבן אותי" אמרתי ברשעות והמשכתי ללכת, אבל….
…זוכרים את אלו ששחקו בכדור מהנייר, אז אולי קצת שכחתי מהם ובואו נגיד שממש כאב לי הראש באותן שניות (תזכירו לי להביא קסדה למחר), "את בסדר?" קראה טל ורצה לעברי בדאגה, "אני חושבת"
אמרתי וניסיתי לקום בעזרתה של טל, ניסיתי להתחמק מהכדור בליפול על הרצפה אבל הייתי איטית מידי וקלטתי את הכדור מאוחר מידי, "כמה זה?" שאלה אותי טל והקימה 2 אצבעות, "שלוש" עניתי,
"מה?" קראה טל בדאגה "סתם, סתם, שתיים, אני בסדר" אמרתי ונכנסנו לכיתה כשקלטתי בזווית
מבטי את "בלונדי" ככה אני קוראת לנער המעצבן שאני נתקלת בו כל הזמן, מצחקק לו בצד,
"אוך איזה ילד מעצבן" חשבתי והעפתי לו מבט רצחני ונכנסתי לכיתה עם טל ובדיוק הצלצול נשמע.

"שלום חבריה" אמרה זהבה המחנכת שלנו כשנכנסה לכיתה,
"באתי לקחת ילדים לאודישנים, אני אקח כל פעם חמישה ילדים לפי סדר שמי אז, מיכל, שיר, טל,
פלורין, ואושרית בואו איתי, אמרה זהבה ואנחנו יצאנו מהכיתה לא לפני שדניאל היה חייב להעיר משהו ואמר "קחו אותי איתכם" ואנחנו גלגלנו עיניים, כולל זהבה, "אז אני, המורה לדרמה ושאר המחנכות
של השכבה, אורלי וחנה נבחן אותכם, אמרה זהבה כשהגענו לספרייה, שם יערך האודישן,
"מיכל כנסי' אמרה זהבה ומיכל נכנסה לתוך הספרייה, "יואו אני מזה מתרגשת" אמרה טל בחיוך,
"התאמנתי בשירה כל היום" אמרה פלורין וקמה מהספסל שעליו ישבנו כדי לשיר אבל אני ואושרית
השבנו אותה, "תשמרי את זה למורות" אמרתי בחיוך מזוייף, ופלורין גלגלה עיניים,
ואני, אושרית וטל צחקנו, ולאחר כמה דקות של דיבורים על מה אנחנו מתכננות ללבוש למסיבת
סיום, מיכל יצאה מהספרייה בחיוך ועלתה בפרצוף חולמני לכיתה כשהיא ממלמלת כמה מילים לא מובנות, "איך היה?" שאלה טל את מיכל, אך מיכל לא ענתה, "מיכל, מיכל" קראה אושרית למיכל
"מה?" אמרה מיכל בקול חולמני "טל שאלה איך היה" אמרתי, לא מבינה כל כך למה מיכל מתנהגת
כמו שהיא מתנהגת עכשיו, "חלומי" אמרה מיכל בחיוך חולמני והמשיכה לעלות לכיתה,
"מוזר" אמרתי בפרצוף לא מבין, ונכנסתי לספרייה בחיוך, אך החיוך ירד בשנייה משפתי כשראיתי
את מה שראיתי…………..

המשך יבוא………………