לקחת שאיפה

אני שואף עוד עשן מהסיגרה ומבטיח לעצמי שזאת הפעם האחרונה בפעם המיליון.
"רון, תעשה טובה ותעיף את הזה מפה!" אומר המנהל של התיכון ולוקח לי את המצית.
אני מכבה את הסיגריה עם הרגל ושונא את עצמי שיש לי דחף לעוד סיגריה.
אני לא אוהב את הריח של העשן , אני לא אוהב לעשן אבל כנראה שהגוף שלי אוהב את זה
כי בלי זה אני לא מרגיש קיים באמת.
"רון, תביט בי ! " דורש המנהל.
אני מביט בו במבט מעריך, הוא המנהל הכי טוב שהיה לי במשך כל בתי הספר שעברתי.
אמרו לי שזה התיכון האחרון שאני יכול לשרוד בו, המקום הבא הוא בית כלא לעבריינים.
"אה?!" שאלתי
"אמא שלך היית פה.."
אני ממשיך לנעוץ בו מבט, לא מאמין למה ששמעתי.
אמא, זאת שאמורה לתמוך בך ברגעים הקשים ונכשלה בזה נמצאת פה.
היא התייאשה ממני כבר בגיל 13, הבינה שהיא לא יכולה להתמודד איתי ושלחה אותי לבית אומנה.
"אוקיי ו.." אני נשאר אדיש.
"היא מבקשת לדבר איתך, היא נמצאת בחדר שלי" אומר המנהל ושם יד על כתפיי. תומך בי .
"אני יודע שקשה לך עם זה אבל עדיף שתעשו את השיחה הזאת עכשיו מאשר מאוחר יותר, אתה תתחרט אם לא, תאמין לי."
אני מאמין לו, לבנאדם שיש בו רק נתינה איך אפשר לא להאמין.
אבל קשה לי, זה לא שאני קם בבוקר עייף והיא צועקת שאלך לביצפר..הזמן הזה עבר.
לאחר כמה התלבטיות החלטתי ללכת אליה.
פתחתי את דלת המנהל ונכנסתי פנימה, השארתי את הדלת פתוחה לכל מקרה.
אמא עמדה מולי עם עיניים עייפות וחיוך מתגעגע.
חיבקתי אותה.
"רון, אני כל כך מצטערת .." אמרה לי תוך כדי חיבוק.
היא הביאה לי נשיקות בלחי, מנסה לכסות את הכאב שגרמה לי.
אני לא מבין איך בנאדם חושב שבמילה אחת "מצטער" אפשר לכסות כאב.
אני שותק, כי לא סלחתי.
אני מתנתק ממנה באיטיות והיא מנסה לשמור אותי קרוב אליה.
"בבקשה רון, דבר איתי, תביא לי לשמוע את הקול שלך תקלל תצרח רק אל תשתוק!" אני שומע בקולה שהיא מתאפקת לא לבכות.רואים שהיא עברה הרבה היא הזדקנה מעטט מאז.
חחח מצחיק שאמא מבקשת ממני לקלל.
"ראבק, מה את רוצה פתאום?" אני שואל וממשיך לצוף לי הכאב מול העיניים.
איך כולם בכיתה הסתכלו עליי ברחמים כשהמורה שאלה אותי למה אמא שלי עזבה אותי.
איך שיקרתי שהכל בסדר כשאמא של חבר שלי חיבקה אותו ואמרה לו שהיא אוהבת אותו.
איך ניסיתי לשכוח מזה אך בלילה, רחוק מהרעש, הכל הציף אותו יותר ויותר.
ראיתי איך עינייה של אימי נבהלו "רון, אני יודעת שאתה חושב שאני בנאדם רע, ואוליי בטח אתה שונא אותי אבל ..נסה להבין, לגדל חמישה ילדים בבית עם שניי חדרים בלבד כשרק אני עובדת בבית וכל יום לחזור עייפה לאחר שתי עבודות ניקיון ולשמוע מהמורה כל יום שלא יצא ממך כלום עם ההתנהגות הזאת!"
כן, אני יודע שהיא סבלה אבל האם זה תירוץ מספיק טוב כדי לזרוק את הילד שלה?
אני רוצה לקום וללכת, אני לא יכול לשמוע אותה אומרת את זה ואין מילים בפי כי זאת החלטה שקשה לעשות..
אבל אני לא אקום אני לא אלך, אני לא כמו אמא שלי!
"טוב! אני מבין ". אני אומר באדישות שמפתיעה אותי, כי אני לא באמת מבין.
"את יודע כמה רציתי לשמוע אותך אומר לי 'אמא' עם ניצוץ בעיניים? אתה יכול רק לקרוא לי ככה?"
אני משתתק, אני לא יכול!
היא עוצמת את עינייה ודמעה קטנה זולגת לה על הלחי.
בחיים לא ראיתי אותה בוכה.
"אמא" אני לוחש רק כי אני לא יכול לראות אותה בוכה.
היא מחזיקה לי את היד ומנשקת שוב ושוב.
אני משתחרר ממנה באיטיות ומוציא את הסיגריות מהכיס חייב לעשן
אני נזכר שהמנהל לקח לי את המצית ומקלל בלב.
אמא נועצת מבט ארוך בסיגריות מבינה שהדרדרתי בגללה.
"אני חייב לשאול איך יכולת לעשות את זה?" הוצאתי את זה סופ סופ..
"רון, אא..אני לא יודעת! באותה תקופה הרגשתי שחרב עולמי..כל המיסים שנחתו עליי בבום קולות הבכי שלכם כשלא היה אוכל בבית וההרגשה שהידיים שלי הולכות להיקרע מהנקיון ..כנראה שזאת הסיבה. וכמובן שידעתי שהיה לך טוב יותר רחוק מהבית. שיהיה לך בית מסודר עם כל מה שחלמת עליו לא תישן רעב ותתקדם בחיים לשם שינוי."
"אבל האם חשבת שיהיה לי קשה לחיות בלי משפחה??"
אמא משפילה את מבטה ל
רצפה.
"רון, משפחה? אתה באמת הרגשת אותנו?בקושי שרדנו שבוע, כל הזמן היו מריבות ביננו..לזה את מתגעגע?"
האם באמת מריך להסביר מזה משפחה? האם לא לזה היא נוצרה? לריב ולהשלים לאחר כמה שעות ..
אמא המשיכה להתנצל שהיא גרמה לי להרגיש לבד אבל היא לא התנצלה שהיא עשתה את זה.
היא עדיין חושבת שזו ההחלטה הטובה ביותר, שאהיה מאושר רחוק מהבית.
לא ניסיתי להסביר לה עוד שזה לא נכון, כי אני לא מאושר אך.. אני לא ישן רעב.
היא סיפרה לי שהמצב יותר טוב בבית ושאבא התחיל לעבוד גם.
שמחתי בשבילם שהמצב השתפר והיא הבטיחה לי שלא תנתק איתי קשר לעולם.
לא, לא שכחתי שהיא בחרה לעזוב אותי, להפך…זכרתי שהיא בחרה לעזוב אותי כי היא ראתה שרע לי,והיא הבינה שהפתרון הוא להיות רחוק מהבית.
………

כמה ימים לאחר הביקור שלה בבית אמא התקשרה להזמין אותי לבית.
התרגשתי, וואוו כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה, להיות מוזמן לבית שהיה שלי!
'רון שלנו, ברוך שובך הביתה'. היה כתוב בכניסה.זה גרם לי לעלות חיוך על הפנים.
פתאום מלא פרצופים הופיע מולי.
הדס אחותי הקטנה שעכשיו בת 7 מתולתלת ושמנמנה טיפה. תמיד אהבתי אותה.
כפיר אחי הקטן בן 13 עכשיו, הגיל שנטשו אותי אני רק מקווה שלו זה לא יקרה.
דביר אחי הגדול ממני בשנה , בן 19. נבוך ממני.
ותמר אחותי הגדולה שלימדה אותי הכל בחיים מתביישת להביט בי כי היא מרגישה אשמה שנתנה לי ללכת אך מחבקת אותי כל כמה דקות כדי לוודא שזה אמיתי.לתמר יש כבר שני ילדים.אחיינים שלי, הודייה וחיים ושניהם יפים כל כך!! שיער בלונדיני ארוך וגומות עמוקות.
מפחיד שהם דומים לי כל כך.
בסוף הערב יצאתי לעשן..הייתי חייב את זה.
כנראה שזאת לא הייתה הסיגריה האחרונה שלי פעם קודמת.
כל כך הרבה דברים קראו מאז שאני חייב לקחת זמן כדי לעכל הכול..לקחת שאיפה.