אדום מול כחול – פרק 1: היום השחור של נועה.
בס"ד
"אני לא מוכנה לצאת למלחמה הזאת. מוכרחים לעשות פה שלום", אמרה אילנה בכעס ורקעה ברגלה הקטנה על הארץ.
"אני חושבת שאת טועה, יקירתי, עם כל הכבוד לאדומות", אמרה אריאלה בלהט והקוקיות התנופפו משני צידה במרץ, "גם אני בעד שלום ואת יודעת את זה. כולם פה יודעים את זה, נכון, נועה?" נועה הנהנה קלות בראשה, אריאלה המשיכה: "יחד עם זאת אני חושבת שהמעשה שנעשה כאן הוא חמור ביותר ולא נוכל לעמוד מנגד. איך נוכל לחזור הביתה היום ולומר לאימא ולאבא: 'ידינו לא שפכו את השוקו על השמלה של הגננת'???" היא עצרה להגברת הרושם ונעצה את מבטה החמור בעיני כל אחת מהמשתתפות בכינוס.
הייתה דקת דומייה ולאחריה נשברה השתיקה בצעקות רמות. הקולות, יש לציין היו מתוקים מדבש, והם נשמעו בכל רחבת השטיח הכחול שנח לו בתמימות על הרצפה בגן אודליה, במרחק שני מטרים בלבד מהשטיח האדום.
"סליחה???" נועה היתה הראשונה, "אנחנו שפכנו?! הן שפכו! האדומות!! אני לא מבינה על מה את מדברת!! תתנצלי בבקשה!"
"לא אמרתי שאנחנו…"
"את בוגדת!! מה את מפילה עלינו את התיק שלהן, הא? חצופה!! חכי חכי, עוד כמה חודשים הבחירות…"
"שתקי!"
"את לא תרימי עלי ת'קול, זה ברור לך?" התקרבה נועה באיום אל אריאלה שנרתעה לאחור.
"גבירותי, גבירותי, אני מבקשת…" ניסתה שרה לגבור על הקולות הנזעמים, "כפי שנוכחנו לדעת, חלה כאן אי הבנה מצערת. אני מציעה שנפנה לגורם הראשי וניתן לו להסביר את דברו. אני בטוחה שנהיה חכמים יותר אחר כך." הקולות השתתקו אט אט ואריאלה כחכחה בגרונה: "אני באמת מצטערת אם הייתה כאן אי הבנה. סורי, באמת. מה שהתכוונתי לומר היה בסך הכל שאם אנחנו ראינו את האדומות עושים את הפשע החמור הזה ולא השבנו מלחמה, האשמה תלויה גם בנו וידינו לא נקיות מהשוקו. זה כל מה שרציתי לומ…"
"שטויות!! מצאת לך תירוץ נחמד. את בוגדת. לכי לאדומות, הם ישמחו מאד לקבל אותך", אמרה נועה בטון של סיום. "בכלל", הוסיפה, "את סתם משתלטת פה על הכל כמו איזה מלכה. שיהיה לך ברור – זה שאת בת חמש וחצי לא עושה אותך ליותר טובה מאיתנו. לפעמים לא הגיל קובע אלא האיכות. תראי את שרה – רק בת ארבע וכבר חכמה יותר ממך, אינטליגנטית יותר ממך, טקטית יותר ממך וגם גבוהה ממך בראש, אז תשתקי".
השתררה שוב דממה.
"נו, לכי! לכי לך לאדומות שלך! את גמרת איתנו ואני חושבת שזה מוסכם על כולן. הדיון הסתיים. המשך יום נעים לכולן. אני חושבת שגב' אודליה מתחילה את הריכוז שלה. יש היום סיפור מתח על הדג מלוח שברח מהבית, אתן לא רוצות לפספס אותו!!"
"הו, לא! כמובן שלא!" אמרה ליבי בבהלה והחלה לרוץ אל עבר פנים הגן כשהיא קוראת: "גב' אודליה, הנה אנחנו באות!!" כולן הצטרפו אליה בקולות חדווה וצחקוק רמים.
אריאלה נשארה מאחור. "זה היום השחור ביותר בחיי", אמרה לעצמה בשקט והתיישבה על השטיח הכחול. דמעות צצו בעיניה. העתיד נראה קודר.
המשך אולי יבוא…
כל הזכויות שמורות.
תגובות (0)