"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים וארבע

2roni123 10/03/2015 2528 צפיות 10 תגובות

פרק 24 –

נשמתי באיטיות, עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות המלוחות לזלוג במורד לחיי. שוב רועי רואה אותי קורסת, רואה את הצד האפל שבי.
שנאתי שהפגיעות שבי נחשפת. אני לא רוצה שידעו מה הן החולשות שלי.
"אני… אני בסדר." בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי לרצפה. התביישתי להביט ברועי.
"היי, תביטי בי," הוא לחש ברכות, מניח את ידו מתחת לסנטרי ומרים את ראשי. הרמתי את מבטי אליו, מביטה בעיניו הירוקות והיפות.
"אני מצטערת, לא היית צריך לראות את זה." לחשתי בשקט, נבוכה. התביישתי בכך שהוא ראה אותי במצב כל כך פגיע וחלש.
"אין לך על מה להצטער, אני שמח שהייתי פה ועזרתי לך לעבור את זה." הוא אמר, חרטה לא נשמעה בקולו. הבטתי בעיניו וחשבתי לעצמי, איך נתתי לעצמי להרגיש אליו משהו? הוא כל כך טוב, כל כך חכם ודואג. מגיעה לו מישהי הרבה יותר טובה ממני.
טוב, גם אם אני מרגישה אליו משהו, אני דיי בטוחה שהוא לא מרגיש את אותו הדבר.
"תודה." קולי היה כל כך שקט, בקושי נשמע בחלל החדר.
"אני… אני מצטער שלא הודעתי לך שאגם עוברת לגור כאן, זה היה דיי טיפשי." הוא העביר את ידו בשיערו.
אז ככה קוראים לה… אגם…
"אולי כדאי שתלך." לחשתי לפתע, קמה במהירות מהרצפה ומתרחקת מרועי. אני רק היזיזה שלו. אני שם שהוא חרמן, ואין אף אחת באופק. טוב, לפחות הייתי. עכשיו יש את אגם, היא בטוח יותר טובה ממני. היא גם יותר יפה ממני.
"מה? למה?" הוא שאל, קם גם הוא מהרצפה הקרירה.
"אני לא רוצה להיות סתם עוד סקס מזדמן, רועי." אמרתי בזעם. הוא באמת לא מבין למה אני כועסת? הוא לא מבין את הצורך להיות נאהב?
נמאס לי לעבור מגבר לגבר, ממיטה למיטה.
"אבל… חשבתי שזה מתאים לשנינו…" הוא אמר בשקט. גלגלתי את עיניי, עצבנית,
"אני רוצה מישהו שיאהב אותי רועי. אני לא רוצה להיות המזרן של השכונה. אתה לא מבין שאני גם צריכה מישהו שיאהב אותי? ואם אתה לא יכול לעשות את זה, מישהו אחר יעשה את זה." הוצאתי את כל מה שהחזקתי בבטני בימים האחרונים.
"א-אני…" הוא גמגמם. אני מניחה שהוא לא ציפה ממני להגיד דבר כזה.
"אני לא צריכה התחייבות כאן ועכשיו, אני רק רוצה שתבין מה אני מרגישה. אנחנו נמשיך בחיים שלנו כרגיל, ויקרה מה שיקרה. דברים שנועדו לקרות, בסופו של דבר מתממשים." חייכתי חיוך קטן, מנסה להראות לרועי שהכל בסדר, מה שלא באמת נכון, אבל הוא לא חייב לדעת שיש לי רגש כל כך חזק אליו.
"אוקי," רועי לחש, ויצא מהחדר שלי. ידעתי שהוא דיי המום כרגע, אבל זה יעבור לו. הוא ילד גדול. העפתי מבט בשעון הדיגיטלי שהיה מונח על השידה שלי. השעה אחת עשרה וחצי בלילה, לא כל כך מאוחר. אולי כדאי שאני אצא קצת לבלות, כדי לשכוח מרועי. אבל הפעם, אני לא אלך לבר שבו איתי, ואני גם לא אלך עם רכב. אני אלך במטרה להשתכר.
***
התיישבתי על הכיסא הגבוה שלצד הבר וסימנתי לברמן לבוא. הוא חייך אלי חיוך פלרטטני ונעמד מולי. רק בר העץ הפריד ביני לבינו.
וטוב שכך.
"אני אשמח לבירה," חייכתי חיוך קטן. הוא הנהן ומילא כוס בירה גדולה במשקה בצבע חום בהיר.
"על חשבון הבית," הוא קרץ לי והניח את כוס הבירה על הבר. חייכתי חיוך קטן ומוקיר תודה ולגמתי מהבירה המרה.
"בוניטה," שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי והבטתי באליאב, מחייך חיוך רחב ששתי בחורות יפות בחיקו. חייכתי חיוך רחב ומלגלג. הוא רציני?
"נפגש אחר כך, בנות," הוא חייך, מגרש אותן בעדינות. שתיהן, אחת אחרי השניה, נתנו לו נשיקה עדינה בלחי וברחו לרחבת הריקודים. אליאב התיישב על הכיסא לצידי וחייך אלי חיוך משועשע,
"נהנת?" שאל.
"מנסה להשכיח מישהו," צעקתי, מנסה לגבור על המוסיקה הרועשת.
הוצאתי את קופסת הסיגריות מתיקי. שלפתי סיגריה אחת ותחבתי מפי, מחפשת בתיקי את המצית. הרגשתי את הסיגריה נמשכת מבין שפתיי.
"היי!" הרמתי את מבטי מהתיק, פוגשת במבטו הכועס של אליאב.
"אסור לך לעשן." אמר, קולו מאופק. גלגלתי את עיניי, מנסה להיות גם מאופקת, אך לשווא,
"אני שמה זין על החוקים! תביא את הסיגריה המזדיינת," מלמלתי וחטפתי את הסיגריה מידו. הוא חטף אותה בחזרה, וגם את קופסת הסיגריות עצמה, קם מהכיסא והתחיל להדחס בין האנשים המזיעים.
"יואו!" קמתי גם אני מהכיסא, הולכת בעקבותיו. הוא כזה בלתי נסבל!
הוא יצא מהמועדון, גם אני יצאתי. הקור הצליף בפניי. לבשתי ג'ינס פשוט משופשף וגופיה בצבע בורדו. לא באמת התלבשתי כמו שאני רגילה להתלבש, לא היה לי כוח.
"לעזאזל, אליאב! תחזיר לי את הסיגריות!" התעצבנתי. לא באמת הייתי צריכה עד כדי כך את הסיגריות, אבל התעצבנתי שהוא הרשה לעצמו לעשות את המעשה הזה. אלו החפצים שלי, לא שלו.
"אסור לך, את לא מבינה? את פאקינג קטינה…" הוא מלמל וראשו נשמט אחורה. עיניי נפתחו,
"איך אתה יודע שאני קטינה?" נשכתי את שפתי התחתונה בלחץ.
"ביררתי עלייך קצת, תום. אל תדאגי, לא פרטים אישיים מדי." הוא חייך אלי חיוך מרגיע, שרק הלחיץ אותי יותר. הכרחתי את עצמי להרגע ולנשום עמוק,
"אוקיי." לחשתי בשקט, קולי רגוע יותר.
הוא כחכך בגרונו,
"למען האמת, רציתי להצטער," הוא התחיל את דבריו, גבותיי הורמו בהפתעה. על מה יש לו להצטער?
"להצטער על מה?" שאלתי, שנינו התיישבנו על הספסל שהיה לצד המועדון. למען האמת, מחוץ למועדון היה מאוד שקט. אהבתי את השקט הזה.
"על… על איך שדיברתי אלייך. על התחת, והסקס, והפדים… לעזאזל, לא ידעתי שאת קטינה. אם הייתי יודע שאת קטינה לא הייתי חושב על להטריד אותך ככה," הוא צחקק במבוכה, מעביר את ידו בשיערו. חייכתי חיוך רחב, משועשעת מעצם זה שהוא מייחס לגיל שלי כל כך הרבה משמעות,
"בן כמה אתה?" הנחתי את סנטרי על ידי והבטתי בו. הוא לא נראה כל כך מבוגר.
"עשרים ושש," מלמל במהירות, כאילו הוא מתבייש בגיל שלו. הוא לא כזה מבוגר.
"אוקיי," חייכתי, לפתע לוחשת בשקט ומתקרבת אליו,
"אני לא אספר לאף אחד, אם אתה לא תספר." חייכתי בשובבות, מניחה את ידי על ירכו.
לא יכולתי לפענח את מבטו.
"אוקיי." הוא התנשף מעט, קם במהירות מהספסל ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי. הרגשתי את לחיי מתחממות, ועקבתי אחריו לכיוון הרכב היוקרתי שלו.
***
"הגענו." הוא החנה את הרכב שלו מול בית ענקי ומרהיב, לפחות בעל ארבע קומות. התנשפות בקעה מפי, ניסיתי להסתיר את ההתלהבות שלי, אך לא יכולתי.
הבית היה צבוע בלבן, דומה במעט לבית הלבן של אובמה. הוא רציני? הוא לא הזכיר את העובדה שהוא עשיר בטירוף.
יצאתי במהירות מהרכב, מביטה שוב בבית ונפעמת מיופיו מחדש.
"רוצה לראות אותו מבפנים?" שמעתי את אליאב מגחך. מבלי להתיק את מבטי מהבית, הנחתתי את ידי על זרועו.
"היי, זה לא היה יפה," הוא התלונן, אך אני לא הגבתי לדבריו. התחלנו לצעוד לכיוון הבית. לאחר הליכה בשביל גישה ארוך במיוחד, אשר עובר בגן פרחים יפיפה, הגענו אל דלת הבית. כמעט וקרסתי על הרצפה.
הוא פתח את הדלת, ואני הרגשתי את הקרקע נשמטת תחתיי. בסיערה, גערתי אל תוך הבית, מעבירה את מבטי על הסלון הענקי. הספות היו ארוכות, לבנות ויפות. הטלוויזיה ענקית ושטיח לבן שנראה כל כך רך נפרש לאורך כל הסלון. גם השולחן הנמוך והרחב שהיה לצד הספה היה בצבע לבן. אני חושבת שהוא ממש אוהב את הצבע הזה.
"כמה חדרים יש בבית?" לחשתי בשקט, עדיין המומה.
"ארבעה עשר," הוא גחך, מגלגל את עיניו.
"עם מי אתה גר פה?" לחשתי שוב. הרי זה לא הגיוני שבן אדם אחד יגור בבית ענקי שכזה, עם ארבעה עשר חדרים!
"עם אח שלי הקטן…" הוא לפתע לחש, ממש ממש בשקט. הרמתי את מבטי אליו, לא מבינה.
"הוא… הוא בן שמונה… הוא ישן כרגע." אליאב חייך. לפתע המעלית, שלא הבחנתי בה לפני, נפתחה, ואישה מבוגרת לבושה במדים לבנים יצאה ממנה.
"אדוני," היא חייכה בעייפות, מעבירה את מבטה אלי.
"הוא מרגיש טוב יותר. הוא כבר ישן, הוא אכל, אבל לא הרבה. הוא הקיא, שוב." היא אמרה ברכות, ואני ניסיתי לפענח את מה שהיא אמרה. הוא לא מרגיש טוב?
"לילה טוב, אביגיל," הוא חייך אליה בזמן שהיא יצאה מהבית.
"אח שלך בסדר? הוא מרגיש טוב?" שאלתי בדאגה. פניו של אליאב החווירו. בחיים לא ראיתי את אליאב במצב כזה.
"אח שלי חולה בלוקמיה, סרטן עצמות. הוא חזק. הוא עובר הקרנות, וגם לוקח תרופות. הוא יהיה בסדר." אליאב חייך חיוך עייף. הרגשתי את ליבי נודם. אח של אליאב, רגע, האח השני של אליאב, חולה בסרטן העצמות?
"אני אוכל לראות אותו?" לחשתי לפתע.למה אני שואלת את זה? רוב הסיכויים שהוא לא יתן לי לראות את אח שלו. אני לא בדיוק השפעה חיובית.
"כן, בטח. הוא ישמח. הוא שמע עלייך לא מעט." אליאב קרץ לי, גורם לי להסמיק מעט.
"רוצה שאני אעשה לך סיבוב בחדרים? החדר שלי הוא הקומה הרביעית." הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי והתחיל להוביל אותי לכיוון המעלית.
"יש לך קומה משל עצמך?" גלגלתי את עיניי. כמה שהבן אדם אוהב את עצמו. הוא לא יסתפק בחדר, הוא רוצה את כל הקומה.
"כן, אני צריך מקום שבו אני יכול להרגע. חוץ מזה, בערך שליש מהחדרים הם חדרים ששייכים לאורי, יש לו חדר משחקים, וחדר ציורים, וכל החרא הזה." הפעם היה תור אליאב לגלגל את עיניו. הנחתי שאורי זה אח שלו.
"ושאר החדרים?" צחקתי, מניחה את ראשי על כתפו. ראיתי שאליאב מופתע מעט, גם אני הייתי מופתעת מעצמי.
"הו, אל תשאלי." הוא חייך בשובבות ולחץ על הקומה הרביעית. הנחתי שאין סיור.

"שלא תתגלה לי ככריסטיאן גריי, מחמישים גוונים של אפור." הרמתי את גבותיי, משועשעת.
"הו, למה, מכות לא עושה לך את זה?" הוא צחק והפליק לישבני. צחקתי והנחתי את ידי על ישבני, משפשפת אותה בכאב,
"פעם הבאה, אני אחזיר לך!" יצאנו מהמעלית, ידו של אליאב הפליקה לישבני שוב. נאנחתי בכאב והתחלתי לרדוף אחריו.
"אתה תחטוף על זה!" צעקתי בזעם מזוייף. לפתע נעצרתי. מעבירה מבט על החדר הענקי. התנשפות מתפעלת בקעה מפי. מיטה לבנה, מוצעת בסדינים לבנים, גדולה ומוכנה עמדה באמצע החדר. היה גם אח בחדר, אשר היה נראה עתיק וחדיש בו זמנית.
שתי שידות, משני צדדי במיטה הגדולה.טלוויזית פלזמה גדולה אשר הייתה צמודה לקיר וגם הייתה דלת לבנה, למען האמת, שתי דלתות לבנות. הרמתי את מבטי אל אליאב, המומה.
"חדר הלבשה ושירותים ומקלחת," הוא חייך חיוך רך לעברי. הוא ראה כמה אני מבולבלת?
"הו…" מלמלתי, מתקדמת לכיוון דלת עץ לבנה. פתחתי אותה ועיניי נגלו אל חדר המקלחת הכי יפה שראיתי בחיי. הכל היה לבן. האמבטיה, הכיור, המקלחון, השירותים!
"אליאב… הבית שלך… הוא משהו!" אמרתי בהתרגשות, יוצאת מחדר המקלחת ומביטה מסביבי. נאנחתי ונשכבתי על המיטה הרכה.
אליאב נשכב מעליי, מתחיל לנשק את צווארי. בלעתי את רוקי. אפילו לא התנשקנו בשפתיים, וכבר אנחנו שוכבים?
"אליאב," לחשתי, מתענגת על שפתיו הרכות אשר מצצו את צווארי ברכות.
עם כמה שרציתי לשכב עם אליאב, ורציתי, זה לא היה הזמן המתאים. אנחנו בקושי מתנשקים על הלחי, אז סקס? אני יודעת שזה נשמע מוזר כשזה בא ממני, אחת ששוכבת עם כל העולם, אבל… שזה מרגיש מוקדם מדי, זה מוקדם מדי. וחוץ מזה, החלטתי שאני רוצה להשתנות.
"הממ?" הוא המהם אל תוך עורי. נאנחתי.
"תעצור, בבקשה." נשפתי את המילים במהירות. הוא הפסיק והרים את מבטו אליי, מביט בעיניי.
"מה קרה?" הוא שאל, מבטו היה נראה מודאג במעט.
"אני… אני לא חושבת שזה נכון לעשות את זה מוקדם כל כך," אני מסמיקה. למה אני כל הזמן מסמיקה לידו?
לפתע עיניו של רועי עלו במחשבתי. בלעתי את רוקי בקושי. יופי, להזכר ברועי שאני עם גבר אחר.
"אוקיי." הוא נשק לקודקוד ראשי ונשכב לצידי, מצמיד אותי אליו. לחיי עלו בלהבות.
ראשנו היו קרובים, שפתינו אפילו יותר.
"את כל כך יפה…" הוא לחש בשקט. חייכתי חיוך רך והעברתי את ידי בשיערו הרך,
"גם אתה לא רע בכלל, אחי." צחקתי, הוא גלגל את עיניו, ואני עצמתי את עיניי.
"את עייפה?" הוא לחד אל עורי. ראשו היה טמון בצווארי.
הנהנתי, עייפה מדי.
"לכי לישון, אני כאן."
***
רעם מחריש אוזניים העיר אותי, כמעט בצרחה. שמתי את ידיי על פי, אך כשהבטתי בחלק שבו אליאב ישן במיטה, ראיתי כי הוא ריק. קמתי מהמיטה, עדיין לבושה בבגדיי. לחצתי על המעלית וחכיתי שהיא תגיע. בנתיים הצצתי בשעון הדיגיטלי שהיה תלוי על הקיר. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. המעלית נפתחה, נכנסתי לתוכה ולחצתי על קומת הסלון. עדיין לא ראיתי את המטבח, ומשום מה, פתאום נהייתי נורא צמאה.
יצאתי מהמעלית, הולכת לסלון ורואה את אליאב ישן על הספה, הטלווזיה דלוקה. נאחתי בשקט. לעזאזל, גם אם הוא לא רוצה לישון איתי, לבן אדם יש עוד המון חדרים אחרים לישון בהם.
כיביתי את הטלוויזיה והתחלתי לחפש את המטבח. מצאתי אותו לאחר שתי דקות. כמובן, הוא היה מאובזר בכל האביזרים הכי חדישים שקיימים, גדול, מרווח, ולבן. מה יש לו מהצבע לבן?
שמעתי צעדים מתקדמים לכיוון המטבח, הופתעתי לראות את אביגיל.
"הו, היי." היא חייכה חיוך קטן.
"היי," בירכתי אותה לשלום בחזרה.
"את החברה של אליאב?" היא שאלה, ואז העיפה מבט לכיוון הסלון, למרות שלא באמת אפשר לראות אותו מהמטבח.
"אה… ידידה." חייכתי חיוך נבוך.
"אוקיי," היא אמרה ואז התחילה להוציא מצרכים מהמקרר ומהארונות,
"אני מכינה בוקר, שהם יתעוררו הכל יהיה כבר מוכן." אמרה.
"את צריכה עזרה?" שאלתי. היא הנידה בראשה,
"אני מעדיפה לבשל לבד. לכי בחזרה לישון." אמרה, הנהנתי בעייפות והלכתי בחזרה לחדר של אליאב, שוקעת בשינה עמוקה.
***
לבנות שקראו את הספר חמישים גוונים של אפור, הבעיית שינה שלו היא לא קשורה לכריסטיאן גריי. לא קראתי את הספר, או יותר נכון, לא קראתי את כל הספר. קראתי חלקים קטנים, וגם ראיתי חלקים קטנים מהסרט. אני לא מנסה לבסס את אליאב על כריסטיאן, פשוט היה לי חשוב שתדעו.
בכל מקרה, מקווה שאהבתן את הפרק.


תגובות (10)

בדיוק חשבתי על הסיפור הזה

10/03/2015 20:03

פשוט מדהים!! אני מכורה לסיפור שלך ,את כותבת מדהים
והייתי ממש רוצה לבקש ממך שתעשי מרתון

10/03/2015 21:51

'מכות לא עושות לך את זה?'
מתתי><
תמשיכי, זה מושלם!!!

10/03/2015 22:09

אני כלכך אןהבת את הכתיבה שלך תמשיכייי

10/03/2015 22:34

תמשיכי אני במתח

10/03/2015 22:44

הי לא יכולה להיות עם אליאב….(פאפי פייס)……היא צריכה להיות עם רועי……
תמשיכייייי אני משתגעת!!!!!!!!!!!

10/03/2015 23:25

אוי אלוהיםם
זה כלל כך יפה
אני כול הזמן נהנת לקרוא
את הסיפור שלך הוא ארוך ומושקע
לדעתי, כן
שיהיה ברור את מוכשרת
תמשיכי:)

10/03/2015 23:55

תמשיכי ותעשי שרועי ואיתי יריבו עליה

12/03/2015 13:52

לא איתי אליאב התבלבלתי

12/03/2015 13:53

אני פשוט מכורה לכתיבה שלךך
תמשיכי זה מושלםם

12/03/2015 18:21
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך