סהרורי ומוטרד

זה קורה כשאני נרדם לפני שאבא מגיע. אני אדם עייף ושבע מרורים, ורוצה ליהנות קצת מהזמן שנותר לי לחיות. אין לי הרבה תקוות לכאן ולכאן, הדברים הקטנים הם שעושים לי טוב. כמו המוזיקה הישנה שאני אוהב, ופחיות האקסל שאני אוהב לשתות. אפילו לאכול אני לא אוכל כמו שצריך, כי השיניים והחניכיים שלי הרוסים. אבל זה לא נורא לי כל-כך. לפעמים קצת כואב לי אחרי שאני אוכל, אבל זה עובר מהר. אני גם משתדל לאכול אוכל רך, ולא דברים כמו שניצלים, קובות והמבורגרים, או חטיפים קשים כמו ביסלי. במבה מתאים לי יותר.

אני שומע את המוזיקה שאני אוהב, ונרדם. אבל מתעורר מבוהל אחרי איזה שעה וחצי, כי אבא דופק כמו מטורף בדלת. אני קם כמו קפיץ משוגע ופותח לו, והוא מביט בי במבט כועס ורב-משמעות, אבל אני מתעלם ומחכה שייכנס. ואז הוא מושיט לי שקית עטופה כחבילה במבט מרוצה, ואומר לי קח, זה בשבילך. אני לא יודע מה זה, וגם לא אכפת לי. המוח שלי עדיין לא מצליח לחשוב. אני לוקח את זה וזורק על הספה שלא רחוקה. הוא מסתכל עליי במבט מאוכזב, ונכנס.

אני נועל את הדלת, ומנסה לישון שוב. אבל רבע מהמוח שלי ער ומטורף על שהטרידו אותי בשנתי. אני מתהפך, ואז מזדקף במיטה ומדליק סיגריה. הטעם שלה מגעיל. הוא מדבר דיבורים מהמטבח, אבל אני לא מבין, המוח שלי לא קולט. זה גם לא מעניין אותי. אני קם ולוקח אקסל מהמקרר, והוא שואל אם אני מרוצה ממה שהביא, ואומר שהביא את הכי גדול, ואם זה בסדר. אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני ממלמל, וחוזר למיטה בסלון עם המשקה. הוא שואל אותי כמה פעמים מה השעה, עד שאני קולט שהוא מדבר אליי ושואל מה השעה, ואני מביט בשעון על השולחן. הרצועה שלו נקרעה, לכן אני לא עונד אותו. הוא אומר שהוא מאחר לחדשות ברדיו, ואני שומע אותו מהחדר השני מנסה לקלוט את התחנה עם הרבה מטחים סטטיים, ומקלל את הרדיו. לפתע נהיה שקט, ואז אני מזהה קול של קריינית חדשות. זה נותן לי זמן להיות לבד, ואני מתענג על המשקה והסיגריות. החדשות של מספר הדקות נגמרות, והוא חוזר למטבח ומכין שם משהו. הוא לא כיבה את הרדיו, ויש שם דיבורים בקולות רמים שמחוררים לי את המוח. לאחר כמה רגעים, כשאני רואה שהוא אפילו לא מקשיב לרדיו, אני קם ומכבה אותו, חוזר לסלון ושם מוזיקה פשוטה ורגועה. בדיוק כשאני מתכוון לעשן עוד סיגריה, בהשתוקקות, הוא מכריז שהוא מתחיל לאכול. אז אני לא מעשן, הוא לא אוהב שמעשנים בבית בזמן שהוא אוכל.

אני לוגם מהאקסל, מקשיב למוזיקה, ומסתכל על הסיגריות. אני מחכה שהוא יגמור לאכול, אבל זה לא קורה. באיזה שלב אני שומע מים זורמים בכיור המטבח, ושואל אותו אם גמר לאכול. הוא עונה מהמטבח ש-כן, ומזמן. למה אתה לא מודיע לי… אני מדליק סיגריה. ואז הוא בא ויושב בסלון עם קערת סלט. אני מביט בזה, ומכבה את הסיגריה בתסכול. שוב מחכה. הוא אוכל ומדבר, וזה לוקח לו הרבה זמן, ואז מסיים וחוזר למטבח. אני מדליק סיגריה. אני שואל אותו, לאחר שהצלחתי קצת להתפקח, למה לא פתח את הדלת בעצמו, והוא ממלמל משהו לא ברור. שנינו הולכים לישון.

אני מתעורר מצעקות. בוקר, ומשהו מאוד דחוף לו להגיד לי, אבל אני לא מבין, כי אפילו לא הספקתי לפתוח עיניים. הוא הולך ואני נרדם שוב, ואז מתעורר ולא זוכר מה הוא אמר, אבל אני זוכר שאמרתי טוב, והסכמתי לכל. אני לא יודע ל-מה הסכמתי.